ההשגחה האלוהית אינה מתעלמת ממעשי הרשעים, אלא ממתינה עד שתתמלא סאת חטאיהם, ואז תנחת עליהם הפורענות בהתאמה מדויקת למעשיהם. הדימוי המרכזי בפסוק מתאר את העונש כגשם היורד מן השמים, שכן הגזרות כולן נובעות ממקור אלוהי עליון [רד"ק]. הפועל יַמְטֵר ממחיש את הפורענות הבאה על הרשעים באופן פתאומי [אבן עזרא], ומבטא את העובדה שבסופו של דבר יקבלו את גמולם המושלם [מצודת דוד].
באשר למהותם של הפַּחִים הניתכים על הרשעים, קיימות שלוש גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה מפרשת מילה זו מלשון פח ומוקש, כלומר רשתות ומלכודות שייפלו עליהם כגשם מן השמים וילכדו אותם בעוונותיהם [רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד, מאירי]. לעומת זאת, גישה שנייה רואה בכך תיאור של פחמים לוהטים [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. גישה שלישית וייחודית מסבירה כי מדובר ברקיעי מתכת או אבנים שורפות היורדות יחד עם המטר [אבן עזרא].
העונש ממשיך ומתואר באמצעות רוּחַ זִלְעָפוֹת, מושג שזכה למספר פירושים משלימים. יש שפירשו זאת כרוח של רעדה וחלחלה שתאחז ברשעים [אבן עזרא, מצודת ציון, רד"ק, מאירי], ויש שהסבירו זאת מלשון שריפה ואש [רש"י, רד"ק, מאירי]. פירוש נוסף רואה בכך תיאור של סערה משתוללת ורוח של הרס ומשבר [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הפורענות העצומה הזו היא מְנָת כּוֹסָם, כלומר החלק והגורל שהוכן עבורם במיוחד על פי מעשיהם [מלבי"ם, רד"ק]. רוב הפרשנים מסכימים כי צירוף המילים "מנת" ו"כוס" הוא כפל לשון שנועד לחזק את משמעות החלק והגורל.
מבחינה רעיונית, הביטוי מְנָת כּוֹסָם מסביר את סבלנותו של ה' כלפי הרשעים בעולם הזה; הוא סובל את מעשיהם וממתין עד שתתמלא כוסם וסאתם. לעתיד לבוא, הרשעים יקבלו את עונשם המלא באופן שבו כל מי שסבל מהם יוכל לראות את נקמתו המדויקת מתגשמת לנגד עיניו [אלשיך].