ייסורי הצדיקים ושלוות הרשעים מעוררים לעיתים תמיהה, אך ההשגחה האלוהית פועלת מתוך מערכת עמוקה של בחינה ותכלית. כאשר ה׳ צַדִּיק יִבְחָן, המשמעות היא שהוא שם לב אליו ומביא עליו צרות וייסורים [מצודת דוד, המאירי, שטיינזלץ]. מטרת ייסורים אלו אינה עונש על חטא או סימן לעזיבת ה' את הצדיק, כפי שעלולים לטעון רודפיו, אלא ניסיון שנועד לבדוק אם יעמוד בצדקתו ולא יהרהר אחר מידותיו של ה' [רש"י, מצודת דוד, המאירי].
הפרשנים מסכימים כי מאחר שהכל גלוי לפני ה', מטרת הניסיון אינה לברר עבורו את צפונות הלב, אלא להוציא את צדקת הצדיק לאור ולפרסמה לעיני כל העולם [רד"ק, אלשיך, המאירי, שטיינזלץ]. רעיון זה מומחש באמצעות משלים: כשם שפשתני מכה רק על פשתן משובח היכול לעמוד בכתישה, וכשם שקדר מקיש על חבית שלמה כדי להוכיח לקונים את טיבה, וכפי שזהב נבדק באבן בוחן – כך ה' מייסר את הצדיקים כדי להפגין את חוסנם הרוחני [רש"י, אלשיך].
לעומת זאת, היחס לרשעים שונה בתכלית. וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס מתייחס הן לרשעים הנסתרים החוטאים כלפי שמיים, והן לאלו שבלבם אהבה לחמוס ולהרע לבני אדם [אלשיך]. העובדה שהם חפים מייסורים אינה מעידה על אהבת ה' כלפיהם, אלא להפך, שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ. מתוך שנאתו אליהם, ה' מונע מהם את הזכות שבניסיון ובתוכחה. הוא אינו מנסה אותם משום שאינם ראויים להתחבב על הבריות, ומשום שממילא לא יקבלו מוסר [רד"ק, אלשיך]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' מניח לרשעים לחיות בשלווה זמנית ומצניע את גמולם, רק כדי להאביד אותם לחלוטין בבוא העת ולהענישם באחריתם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].