השגחת ה' בעולם מתגלה ביכולתו להפוך לחלוטין את מעמדו החברתי של האדם, ולהעלות את הדל והאביון מתחתית החברה אל המקומות הגבוהים והמכובדים ביותר.
המילה לְהוֹשִׁיבִי כוללת תוספת של האות יו"ד בסופה כצורה דקדוקית [אבן עזרא], ומשמעותה היא הושבת העני במקום גבוה ונישא. ה' רואה בצערם של המושפלים, מעלה את קרנם ומושיב אותם עִם נְדִיבִים, שהם אנשים נכבדים ועושי חסד [ביאור שטיינזלץ, המאירי].
הפסוק כופל את דבריו ומדגיש כי ההושבה אינה רק עם נדיבים באופן כללי, אלא עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ. הפרשנים מציגים שני כיוונים מרכזיים להבנת תוספת זו. הגישה הראשונה מתמקדת באיכותם של הנדיבים: הכוונה היא למעולים ולנכבדים ביותר מבין כלל הנדיבים [מצודת דוד, המאירי]. אלו הם נדיבי עם ישראל, הרמים על כל העמים בזכות עשיית רצון ה', והישיבה במחיצתם מהווה שבח לחסידיו [רד"ק, אבן עזרא].
לעומת זאת, הגישה השנייה מצביעה על נס חברתי ופסיכולוגי. בדרך כלל, אדם שיוצא מעוני מרוד יכול לזכות בכבוד בקלות רבה יותר אם ילך למקום חדש שבו אין מכירים את עברו השפל. הפלא הגדול הוא שה' מושיב אותו דווקא עם נדיבי בני עמו, כלומר עם אנשים שמכירים היטב את עברו באשפות. רק ה', יוצר האדם, מסוגל לשנות את טבעם ולבותיהם של בני האדם, כך שיקבלו את העני לשעבר כשווה בין שווים ולא יחמיץ לבבם כלפיו [מלבי"ם, אלשיך].
עליית מדרגה זו, משפלות לישיבה עם נדיבים, יכולה להתפרש כרמז להצלחתו האישית של המשורר, להצלחתה ההיסטורית של האומה כולה בימי קדם, או להצלחתה העתידית לבוא [המאירי, רד"ק].