גדולתו ורוממותו האינסופית של ה' אינן סותרות את השגחתו על פרטי המציאות התחתונים, אלא משלימות אותה. כיוון שה' כה נשגב, עליו להיות הַֽמַּשְׁפִּילִ֥י, כלומר להשפיל את עיניו ממרומיו כדי להשגיח על הנעשה בעולם, שכן לעומת רוממותו העצומה אפילו השמים נחשבים לאין [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, האות יו"ד בסוף המילה הַֽמַּשְׁפִּילִ֥י היא אות נוספת שאינה חלק מהשורש היסודי של המילה [רד"ק].
ההשגחה האלוהית מקיפה את כל חלקי הבריאה, וה' דואג ליצורי הארץ באותה מידה שבה הוא מטפח את שוכני השמים [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש מן הפרשנים הקושרים פסוק זה לפסוק הקודם ומחלקים את הפעולות, כך שה' מגביה את עצמו כדי לשבת בשמים, אך משפיל את עצמו לִרְא֑וֹת בארץ [רד"ק].
הבחנה זו בין "לשבת" לבין לִרְא֑וֹת מצביעה על פער מהותי בין ה' לבין המלאכים. כאשר מלאכים יורדים אל העולם הגשמי, הם נאלצים להשתנות ולהתלבש בלבוש חומרי כלשהו כדי להתאים לעולם התחתון. לעומת זאת, ה' אינו משתנה לעולם, משום שכל הבריאה משועבדת לו ואינה מגבילה אותו. לכן, הפעולה של ישיבה מיוחסת למקומו העליון, אך כאשר הוא משגיח על התחתונים הפעולה מתוארת כראייה בלבד. העולם הגשמי, ואפילו עולם המלאכים, אינם יכולים להכיל אותו בתוכם, אלא הוא זה שמכלכל ונושא אותם [אלשיך].