גדולתו של ה' מתבטאת דווקא בשילוב הייחודי שבין רוממותו האינסופית לבין השגחתו הקרובה על הנבראים. השאלה הרטורית הפותחת את הפסוק באה להדגיש את ייחודו של ה' לעומת אלוהי העמים, שלעיתים סגדו לצבא השמים, ומצהירה כי ה' נישא וגבוה מעל כל הכוחות העליונים [רד"ק]. רוממות זו מבטאת את נצחיותו המוחלטת, שאין לה ראשית או אחרית [מאירי].
הפרשנים עומדים על הניגוד הבולט המציג את ענוותנותו של ה' [מצודת דוד]. אף על פי שהוא הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, כלומר מגביה את מקום שבתו מעל הכול [אבן עזרא], הוא עדיין משפיל את עצמו כדי להשגיח על התחתונים. בעיני ה', הן השמים והן הארץ נחשבים שפלים באותה מידה, והוא צופה בכולם, יודע את כל מעשיהם [רד"ק, אבן עזרא], ומשפיע עליהם את השגחתו [מאירי].
מבחינה לשונית, המילה הַמַּגְבִּיהִי משמעותה פשוט "מגביה" [ביאור שטיינזלץ]. מתקיים דיון דקדוקי האם מדובר בפועל עומד, המתאר את ה' כמגביה את עצמו, או שמא זהו פועל יוצא שהפעול שלו חסר בפסוק, והכוונה היא שה' מגביה את כבודו או את מקום שבתו [אבן עזרא].
תשומת לב מיוחדת מוקדשת לאות יו"ד הנוספת בסוף המילה הַמַּגְבִּיהִי, תופעה החוזרת במילים נוספות בהמשך המזמור. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שתוספת האות נועדה לשם יופי וצחות הלשון. לעומת זאת, יש המבארים כי האות הנוספת משמשת כתואר המעיד על קביעותה ונצחיותה של הפעולה, ומלמדת שרוממותו של ה' היא מצב תמידי ובלתי משתנה [מלבי"ם].