תהילה זו עוסקת בהכרזת גדולת ה' בממד הזמן, ומבטאת את החובה הבסיסית של הנבראים להודות לו. הפרשנים מסכימים כי המילה יְהִי משמשת כהוראה וקריאה מפורשת להלל את ה'. משמעות הקריאה היא ששמו צריך להיות מבורך בפי כל הנבראים, שכן כל יצור בעל דעת מחויב לברך אותו [רד"ק]. חובה זו נובעת מכך שהשגחת ה' חלה על כל פרטי העולם, ולכן על כל הנאה, קיום מצווה או אמירת תודה, ראוי לברך ולומר "ברוך אתה ה'" [אלשיך].
הביטוי מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם מדגיש כי תהילה זו נמשכת לנצח [ביאור שטיינזלץ]. צירוף זה מחולק לשתי תקופות: המילה מֵעַתָּה מתייחסת לזמן ההווה, כלומר לזמנם של האנשים המחויבים בברכה מאז שניתנה התורה, ואילו המילים וְעַד עוֹלָם מתייחסות לכל זמן העתיד לבוא [רד"ק, אלשיך].