הקריאה להלל את ה' מקיפה את כלל האנושות וחוצה גבולות גיאוגרפיים, מקצה העולם ועד קצהו. הפרשנים מבארים כי הצירוף מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ מכוון למקום זריחת השמש, כלומר קצה המזרח, בעוד שהביטוי עַד מְבוֹאוֹ מציין את מקום שקיעתה בפאת המערב [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. אזכור הכיוונים מזרח ומערב אינו מקרי, אלא מייצג את כלל אורך היישוב האנושי, המשתרע על פני מהלך של שתים עשרה שעות השמש ובו מרוכז רוב העולם המיושב [אבן עזרא, רד"ק].
המשמעות המרכזית העולה מן הפסוק היא שמפי כל יושבי תבל, ממזרח ועד מערב, מְהֻלָּל שֵׁם ה' [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, ישנה מחלוקת באשר לטיבו של הלל זה מצד אומות העולם. מחד גיסא, יש המסבירים כי גם עובדי עבודה זרה ברחבי העולם מכירים בסופו של דבר בה' כסיבה העליונה לכל, ולכן כולם מודים לו ומהללים אותו [רד"ק]. מאידך גיסא, ישנה תפיסה המבקרת את אופן ההלל של הגויים, וטוענת כי הם מהללים מתוך כוונות שליליות ומרדנות, ומטרת הפסוק היא דווקא לשלול את ההלל הפגום הזה [אלשיך].
מעבר למשמעות הרעיונית, פסוק זה משמש כמקור הלכתי מרכזי בתלמוד לעצם החובה לקרוא את תפילת ההלל במועדים השונים [תורה תמימה].