הפסוק מציג פנייה רטורית נוקבת השואלת על התכלית והתוצאה של דיבור שקר והוצאת שם רע. הפרשנים השונים מנתחים את הפנייה הזו בשלושה רבדים עיקריים: חוסר התוחלת המעשית, ההשלכות הרוחניות והמבנה האנטומי של האדם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ] היא שהפסוק פונה אל האדם המדבר לשון הרע ושואל אותו: מַה־יִּתֵּ֣ן לְ֭ךָ וּמַה־יֹּסִ֥יף לָ֗ךְ? איזו תועלת, רווח או הנאה אתה מפיק מהפצת השמצות? בניגוד לעבירות אחרות שעשויות להביא רווח לאדם, דיבור שקר אינו מעניק לאומרו דבר, ומקורו רק בסיפוק מעוות וברצון להזיק לזולת. גישה זו מורחבת גם למישור הלאומי [רד"ק, מאירי], כפנייה אל האויבים והאומות בגלות, דוגמת בבל, אשר מעלימים את מזימותיהם, מעמידים פני אוהבים וטופלים עלילות שקר על עם ישראל מבלי שתצמח להם מכך כל תועלת ממשית.
רובד נוסף מתמקד במשמעות הרוחנית של הדיבור. על פי גישה זו [חומת אנך], הפסוק רומז לחילופין הרוחניים שנוצרים בעקבות דיבור לשון הרע: מַה־יִּתֵּ֣ן לְ֭ךָ מתייחס לזכויותיו של המדבר, אשר נאבדות וניתנות לאדם שעליו דיבר, וּמַה־יֹּסִ֥יף לָ֗ךְ מתייחס לחטאיו של הקורבן, אשר מתווספים כעת על חטאיו של המדבר. מתוך הבנת הסכנה החמורה שבדיבור זה, מוסבר כי דוד המלך נזקק לתפילה מיוחדת כדי להינצל מפגיעתה של הלשון הרעה [אלשיך].
לעומת הפירושים המתמקדים באדם המדבר, גישה מדרשית בולטת [רש"י, מצודת דוד, תורה תמימה] מסבירה כי הפסוק פונה אל הלָשׁ֥וֹן עצמה. ה' קובל על הלשון ושואל אותה: אילו הגנות או מחיצות נוספות אפשר עוד לתת ולהוסיף לך? בניגוד לשאר איברי האדם שהם זקופים וחיצוניים, הלשון שוכבת ומוסתרת בפנים. יתרה מכך, ה' כבר הקיף אותה בשתי חומות שמירה טבעיות – חומת עצם (השיניים) וחומת בשר (השפתיים). התמיהה העולה מן הפסוק היא שאם שתי המחיצות הללו לא הועילו כדי לבלום את הלָשׁ֥וֹן רְמִיָּֽה, הרי שאין כל שמירה נוספת שניתן להוסיף כדי לרסן אותה.