זעקתו של המשורר עולה מתוך מציאות של גלות ועוינות, שבה הסכנה אינה נובעת מכלי נשק פיזיים, אלא מכוחו ההרסני של הדיבור. התחינה היא לה' שיעניק הצלה מיידית מאנשים המשתמשים במילים כדי להרע, לטמון פחים ולהעליל עלילות שווא, שכן המשורר אינו יכול להמתין עד שתבוא עליהם רעתם [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי הבקשה להצלה מִשְּׂפַת־שֶׁקֶר מכוונת כנגד אנשי שקר ושונאים המתנכלים למשורר. אלו הם רשעים הצדים את הבריות בפיהם באמצעות עלילות [רש"י], ומפיצים שקרים על האדם [ביאור שטיינזלץ]. מציאות זו מאפיינת במיוחד את חיי הגלות [המאירי]. מעבר לפגיעה החיצונית, קיימת גם סכנה רוחנית. הבקשה להצלה נובעת מן החשש שהמשורר יקבל את דברי השקר, יאמין להם ובכך יטמא את נפשו [אלשיך].
גישה מרכזית בקרב הפרשנים היא ההבחנה המהותית בין שני סוגי הדיבור המוזכרים. שְׂפַת שֶׁקֶר מבטאת את השקר הפשוט והחיצוני, ומתייחסת להוצאת שם רע ולשקרים הנאמרים על האדם שלא בפניו. לעומת זאת, לָּשׁוֹן רְמִיָּה מתארת רובד עמוק ומסוכן יותר של דיבור. מדובר בתחבולות, בעורמה פנימית ובדיבור הנאמר לאדם בפניו מתוך צביעות; האויב מדבר חלקות ומציג את עצמו כאוהב, בעודו טומן מארב בלבו [מלבי"ם, המאירי]. סכנתה של הרמייה גדולה במיוחד, שכן היא מקושטת ומייפה את השקר, וכך גורמת לשומע ללכת שולל ולהאמין לה בקלות רבה יותר [אלשיך].