תחושת הרדיפה, ההשמצה והבדידות נדמית לסבלו של אדם הגולה מארצו ומוצא את עצמו נצור בידי אויבים זרים, פראיים ולמודי מלחמה [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. מתוך מצוקה זו בוקעת הזעקה אֽוֹיָה־לִ֭י, אשר יכולה להיתפס כקולו האישי של המשורר, כדוגמת דוד המלך שנאלץ לנדוד כגר בארץ נוכריה זמן רב בעקבות לשון הרע שסופר עליו לשאול [אלשיך], או כקולה של כנסת ישראל המקוננת על ייסורי הגלות [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מאירי].
הפרשנים מציעים מספר כיוונים להבנת המילה מֶשֶׁךְ. הגישה המרכזית רואה בה שם של אומה מרוחקת הנזכרת בתורה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יש המזהים אותה עם בני יפת, המסמלים את גלויות פרס ויוון [רש"י], ויש המזהים אותה עם ארץ טוסקנה, כרמז לגלות אדום [אבן עזרא ומאירי בשם יוסף בן גוריון]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון המשכיות, כלומר, המשורר מצר על כך שגלותו וזרותו נמשכות זמן רב [רד"ק, אלשיך, מאירי]. פירוש נוסף קושר את המילה למושכי קשת, ככינוי ללוחמים [רד"ק].
הביטוי אׇהֳלֵ֥י קֵדָֽר מכוון לשבטי הערבים ולמלכות ישמעאל [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. קדר נבחרה לייצג את האומה כולה משום שהיא מסמלת את המשפחות המיוחסות וראש המלכות, וכן משום שעיקר גלות ישראל התרחשה בין הישמעאלים [רד"ק, מצודת ציון, מאירי]. לחלופין, הישיבה באוהלי קדר מתארת מצב של נדידות וחוסר קביעות, שבו האדם נאלץ להתגורר באוהלים בדרכים במקום לבוא ביישוב או בעיר [מאירי].
מתוך השילוב של שני חלקי הפסוק, עולה תמונת מצב של אומה המפוזרת בין שתי אימפריות מרכזיות – אדום וישמעאל [אבן עזרא, מאירי]. בני הגלות מתאוננים על מצבם ומבינים כי עוון לשון הרע שביניהם הוא הסיבה לכך שנענשו בגלות מרה זו, כגרים בין אומות עוינות ומעיקות [מצודת דוד].