השהות הממושכת בסביבה עוינת ומלאת איבה, העלולה להתפרץ בכל רגע, מייצרת מועקה כבדה על האדם הנאלץ לחיות בתוכה [ביאור שטיינזלץ].
המילה רַבַּת מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כציון של משך זמן ארוך. מבחינה דקדוקית, האות ת' מחליפה את האות ה', כך שמשמעות המילה היא "רבה". מילה זו משמשת כתואר לשם עצם שאינו מופיע בפסוק במפורש, כמו המילה "זמן", ולכן הכוונה היא שזמן רב שכן האדם במציאות זו [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. משמעות זו רומזת לאורכה ולקשייה של הגלות, שבה שוהים זמן ממושך בין אומות עוינות [רד"ק, אבן עזרא].
לעומת התפיסה כי הפסוק עוסק בגלות בין הגויים, ישנה גישה המפרשת את המילים עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם כהתייחסות למציאות פנימית בתוך העם. לפי גישה זו, הצרה גדולה וכואבת אף יותר, משום שהאדם נאלץ לשכון בין אחיו בני עמו השונאים את השלום ומחרחרי ריב, מצב הנתפס כגרוע יותר ממגורים בין אומות זרות [מלבי"ם].
ביחס למילה נַפְשִׁי, הפירוש הפשוט הוא שהכוונה היא לאדם עצמו, כלומר "אני עצמי" [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, קיימת הבחנה בין מצבו הפיזי של האדם למצבו הרוחני. בעוד שהגוף סובל מהשהות במחיצת שונאי השלום, הנפש נותרת נקייה מחטא. בשל כך, הנפש עצמה יכולה לשכון ביניהם מתוך שלמות פנימית, רצון טוב ושמחה על טהרתה [אלשיך].