בזמן הגלות תחושת השמחה מוגבלת ותמיד מלווה בידיעה שהעולם סביבנו עדיין פגום וחסר. מסיבה זו, במציאות הנוכחית שמחה שלמה אינה אפשרית, ואף נאמר שראוי לאדם שלא ימלא את פיו בשחוק כל עוד הוא בעולם הזה. השמחה האמיתית, המלאה והשלמה, שמורה לעתיד לבוא לעת הגאולה, שבה המציאות תשתנה מן הקצה אל הקצה [תורה תמימה, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
כאשר תגיע הגאולה, השחוק שהיה חבוי רק בלבבות והשירה שהתקיימה רק בגדר חלום ובכוח בלבד, יפרצו החוצה אל הפועל [מלבי"ם]. אז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה. ביטוי זה מתאר פלא של ממש, שכן בדרך הטבע אדם שפיו מלא בצחוק ושפתיו מתוחות אינו מסוגל לחתוך את האותיות ולשיר. אולם, השפע והטוב שירדו לעולם יהיו כה עצומים, עד שהאיברים הגשמיים יוכלו לבצע שתי פעולות הופכיות בו זמנית, צחוק אדיר ושירה ברורה [אלשיך]. המילה פִּינוּ מופיעה בלשון יחיד, כדי ללמד על אחדות עמוקה שבה כל בני ישראל ישמחו ויבשרו את הבשורה איש לרעהו כפה אחד [אבן עזרא].
הגאולה לא תהיה רק אירוע פנימי בעם ישראל, אלא התרחשות חריגה וגלויה לעיני כל העולם [ביאור שטיינזלץ]. כאשר יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם את האמירה הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה, הם יכירו בכך שהאירועים הללו אינם מקרה היסטורי עיוור, אלא מעשה השגחה אלוהי מובהק [מצודת דוד].
להתפעלותם של הגויים יש משמעות עמוקה להבנת גודל הנס. בני ישראל, שחוו סבל רב וייסורים בגלות, היו עשויים לשמוח מאוד גם מטובה מועטת. לעומת זאת, אומות העולם שרגילות לגדולה, עוצמה ומלכות, אינן מתפעלות בקלות מכל הטבה. עצם העובדה שהגויים יעמדו נדהמים לנוכח תשועת ישראל, מוכיחה עד כמה הפלא יהיה עצום, מופלג וחסר תקדים [אלשיך]. יש אף הסוברים כי הגויים עצמם יהיו אלו שישמשו כמבשרים ויודיעו בעולם על שיבת ציון [אבן עזרא].
עם זאת, קיים הבדל מהותי באופן שבו נתפסת הגאולה. בעוד שעבור אומות העולם מדובר באירוע מפתיע וחדש לחלוטין, עבור עם ישראל זוהי התגשמות של תקווה עתיקה שכבר נחוותה, נראתה ונחגגה בחזון עוד בימי הקדם [מלבי"ם]. בסופו של דבר, ההכרה העולמית הזו והפלא הגדול שעשה ה' עם ישראל, הם אלו שיביאו את השמחה אל שלמותה ויגרמו לכך שימלא שחוק פינו [רד"ק].