קריאת ההסכמה וההודיה של עם ישראל באה כהמשך ישיר להשתאות הגויים מול הישועה. המילים הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ מבטאות הכרה בכך שה' פעל עבור העם למעלה מן הראוי ולמעלה מכל ציפייה [ביאור שטיינזלץ]. מעשיו מתוארים כפלא של ממש [מאירי], ועוצמת הישועה בולטת במיוחד עבור אלו שחוו את קשיי הגלות ולא ראו טובה, ולכן בעיניהם המעלה הזו עצומה ומוחשית אף יותר [אלשיך].
ביחס למילים הָיִינוּ שְׂמֵחִים, הפרשנים מציגים גישות שונות לגבי מהות השמחה ותזמונה. גישה אחת רואה בשמחה תגובה ישירה ועתידית: כאשר נראה את הגדולה והנפלאות, אז נשמח בשמחה עצומה ועד אין קץ [אבן עזרא, אלשיך]. מנגד, יש המפרשים כי השמחה התקיימה עוד בזמן הגלות עצמה. לפי פירוש זה, ישראל משיבים לגויים ומצהירים כי בזכות הביטחון המוחלט בישועה שעתידה לבוא, הם היו מלאי שמחה כבר מאז, עוד בהיותם משועבדים [מצודת דוד].
מבחינה לשונית, אף על פי שהפסוק מנוסח בלשון עבר, הוא מכוון למעשה לעתיד, שכן תיאור אירועים עתידיים בלשון עבר הוא מאפיין מוכר וייחודי של לשון הנבואה [מאירי].