ממעמקי הגלות נושאים בני ישראל תפילה פיוטית ונואשת לשינוי מציאות דרמטי ומעורר חיים. הבקשה למעבר מהיר ממציאות של חורבן לגאולה שלמה מצוירת באמצעות תופעת טבע עזה ומפתיעה של מים המרווים אדמה צמאה.
הפרשנים מסבירים כי המילה שׁוּבָה היא לשון השבה, והיא נאמרת מפי גולי ישראל המבקשים מה' שישיב אותם למקומם [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד]. המילה שְׁבִיתֵנוּ נגזרת משורש שבי וגלות, ולמרות שהיא נכתבת באות וי"ו (שבותנו) ונקראת באות יו"ד, משמעותן זהה [רד"ק, מנחת שי, מאירי]. הדימוי המרכזי בפסוק נשען על המילים כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב. אפיקים הם זרמי מים כבירים הנגרים בחוזקה [מצודת ציון, אבן עזרא, מאירי], ואילו נגב מתאר ארץ יבשה וצמאה, או את אזור הדרום החם והיבש תמיד [רד"ק, מאירי, אבן עזרא].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא הקבלת הגלות לארץ חרבה, ואת הישועה למים חיים. בני ישראל מתארים את עייפותם וצמאונם לישועת ה' מתוך תוקף הצרות, ומבקשים שהגאולה תרווה אותם כשם שמים מרווים אדמה צמאה [רד"ק, מאירי]. זרמי המים הללו מרטיבים את הארץ היבשה ומפיחים בה חיים, כך שאותם זורעים שדאגו ובכו מחשש שתבואתם לא תצמח בארץ הצייה, יוכלו לפתע לקצור ברינה [רש"י].
מתוך דימוי זה, עולות מספר נקודות מבט משלימות על אופייה המבוקש של הגאולה. יש המדגישים את מימד הפתאומיות; כשם שאפיקי הנחלים בנגב מתמלאים לפתע ממי גשמים שירדו הרחק משם, ללא כל סימן מקדים של עננים או רוח, כך הגאולה עשויה להופיע בממדים מפתיעים גם כאשר המציאות הגלויה משדרת רק גלות וייאוש [ביאור שטיינזלץ]. אחרים רואים בכך בקשה לגאולה מהירה ומוחלטת; תפילה שהישועה לא תתרחש לאט ובהדרגה, אלא תבוא בבת אחת, כשם ששיטפון ממלא את האפיק היבש מקצה לקצה ברגע אחד [אלשיך].
גישה נוספת קושרת את הדימוי להקדמת זמן הגאולה. לפי גישה זו, אם הישועה תבוא בדיוק בזמן המיועד, השמחה תהיה רגילה וצפויה. לכן, הבקשה היא לישועה מוקדמת ובלתי צפויה, הדומה לאדם שזרע בארץ יבשה, התייאש כליל, ולפתע הגיעו אפיקי מים שהצמיחו את שדהו והפכו את אבלו לששון עצום וחסר תקדים [מלבי"ם].
עוצמתו של חיבור זה בין מים לישועה כה גדולה, עד שחז"ל למדו מפסוק זה כי יום ירידת הגשמים גדול ומשמעותי ממש כיום קיבוץ הגלויות [תורה תמימה].