המעבר החד שבין חרדת הזריעה לבין שמחת הקציר משמש משל עמוק למאמץ אנושי, לאמונה ולגמול הסופי. המסע מתחיל בדמעות של חוסר ודאות, אך מסתיים בשירה ובשפע של ברכה.
ברמה הפשטנית, הפסוק מתאר איכר היוצא לשדהו. הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה: האיכר זורע את שדהו מתוך דאגה עמוקה ופחד. הוא בוכה מחשש שהאדמה יבשה מדי והזרע יאבד, ירקב או לא יצמח כלל [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. בנוסף, עצם השלכת הגרעינים לאדמה מלווה בתחושת אובדן, שכן אפשר היה להשתמש בהם למאכל מידי במקום לקבור אותם בעפר [ביאור שטיינזלץ].
האיכר נושא עמו את מֶשֶׁךְ הַזָּרַע. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בשק או בכלי שבו מונחים הזרעים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מאירי], או שהביטוי מתאר את עצם פעולת המשיכה וההולכה של הזרעים לאורך השדה [מצודת ציון, מאירי]. דעה נוספת מפרשת את המילה "משך" מלשון יוקר, שכן מדובר בזרע יקר ערך שהובא ממרחק [רד"ק]. מנגד, יש המפרשים שהאיכר בוכה כי הוא סבור שיקצור רק כפי "משך" ומידת הזרע שזרע, ולא מעבר לכך [מלבי"ם, מלבי"ם באור המילות].
אולם, התמונה משתנה לחלוטין בעת הקציר. בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו: לאחר שה' מרחם ומוריד גשם, האיכר שב לביתו בשירה ובשמחה כשהוא נושא את אגודות התבואה שצמחו [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. שמחתו מתעצמת במיוחד משום שהיבול מפתיע בגודלו ועולה בהרבה על ציפיותיו; הוא חשב שיקצור רק כפי שזרע, אך בפועל הוא זוכה לשפע פתאומי ועצום [אלשיך, מלבי"ם].
ברובד הרעיוני, רוב הפרשנים מסכימים כי עבודת האדמה משמשת משל למצבו הרוחני וההיסטורי של עם ישראל. הזריעה בדמעה מסמלת את קיום התורה, המצוות ומעשי הצדקה בתקופת הגלות הקשה [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. ישראל מקיימים את המצוות מתוך פחד וסבל, ולעיתים מתוך חשש שמא תקוותם אבדה ומעשיהם הם לריק [מצודת דוד]. הקציר בשמחה מסמל את תקופת הגאולה. כשם שהאיכר מופתע מהיבול הרב, כך בעת הגאולה עם ישראל יזכה לישועה פתאומית ולגמול טוב ועצום, הרבה מעבר למה שקיווה לו בימי השיעבוד [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
גישה נוספת מפרשת את הפסוק כמשל על חיי האדם בכלל; הזריעה בדמעה מייצגת את המעשים הטובים שאדם עושה בעולם הזה, ואילו הקציר ברינה הוא הגמול הנצחי והרוחני שיקבל בעולם הבא [מאירי].