זעקה ממעמקי הכאב של אדם או אומה החשים נטישה אלוהית, ותוהים מתי יגיע קץ לסבלם. התחינה מבטאת את הייאוש העמוק שנוצר כאשר המשבר מתארך, והתחושה היא שההשגחה נעלמה לחלוטין.
רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות הביטוי עַד אָנָה היא 'עד מתי', והמילה נֶצַח מתפרשת כ'לעולם' [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], אם כי יש המדייקים שאין הכוונה לנצח ממש אלא לפרק זמן ארוך מאוד [מאירי].
ברמה האישית, המשורר חש כנודד ומטולטל [מצודת דוד]. בעקבות השנים הרבות שבהן הוא נתון בידי אויביו, נוצר רושם כלפי חוץ שה' שכח אותו לחלוטין [רד"ק]. כאשר הוא זועק תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ, הוא מבטא את התחושה שה' מודע לסבלו, אך בוחר להעלים עין ולא לפנות אליו [רד"ק].
הבחנה פילוסופית מעניינת מוצגת בין תחושת ה"שכחה" לבין "הסתרת הפנים" [מלבי"ם]. תִּשְׁכָּחֵנִי מתאר מצב שבו בעקבות חטאים, ה' מסלק את השגחתו לחלוטין ומפקיר את האדם ליד המקרה, ללא התערבות לטובה או לרעה. לעומת זאת, תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מצביע על מצב שבו ה' עדיין משגיח ופועל כדי להעניש את האדם, אך הוא עושה זאת בסתר, דרך אמצעים טבעיים כמו אויבים, כך שהאדם טועה לחשוב שמדובר באסון מקרי.
מעבר למישור האישי, מוסכם על הפרשנים כי תחינה זו נאמרה בשם עם ישראל כולו [רש"י]. הפרשנים מצביעים על כך שהביטוי עַד אָנָה מופיע במזמור ארבע פעמים, כנגד ארבע הגלויות שעתיד העם לעבור [רש"י, רד"ק, אלשיך, מאירי, חומת אנך]. קיימת כאן תבנית היסטורית של מידה כנגד מידה: ה' השתמש בביטוי "עד אנה" ארבע פעמים כדי להוכיח את ישראל על חטאיהם במדבר, ובתגובה, ישראל זועקים מילה זו ארבע פעמים מתוך שעבודם לארבע המלכויות [רד"ק].
על פי חלוקה זו, הזעקה תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח מכוונת לגלות בבל, שעליה נגזר בתחילה שתימשך לעד, עד שרחל אמנו בכתה וביטלה את הגזרה [אלשיך]. החלק השני של הפסוק, תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ, מכוון לגלות מדי ופרס ולסיפור מגילת אסתר, תקופה שאופיינה בהסתרת פנים אלוהית מובהקת [אלשיך, חומת אנך].