פתיחת המזמור מהווה תפילת זעקה מתוך צרה, ופנייה אל ה' לבל ישכח את המתפלל ולבל יסתיר ממנו את פניו, עזיבות המתרחשות כעונש לחוטאים [מלבי"ם].
הפרשנים מציגים שני כיוונים מרכזיים להבנת הרקע של מִזְמוֹר לְדָוִד. ברמה האישית, המזמור נאמר על ידי דוד המלך בעת שהיה נתון בצרה ונרדף על ידי אויביו [רד"ק]. החשש במצב זה הוא שאם דוד לא ייוושע מאותם אויבים, ייראה הדבר בעיני הבריות כאילו ה' שכח אותו או אינו מודע למצבו [אבן עזרא].
לעומת זאת, הגישה הלאומית, שאותה רואה הרד"ק כנכונה והעיקרית, מפרשת כי המזמור נאמר מתוך לשון הגלות, כקולה של האומה כולה. צרת הגלות והזעקות לה' נובעות ממהלך היסטורי של מידה כנגד מידה: מכיוון שה' זעק פעמיים על כך שעם ישראל מכעיס אותו ואינו מאמין בו, נגזר על העם לזעק ארבע פעמים במהלך שעבוד המלכויות. החלוקה לארבע זעקות, המקבילות לארבע הגלויות (בבל, מדי, יוון ואדום), נעשתה מתוך חסד; ה' ראה שהעם לא יוכל לשאת את מלוא חומרת הפורענות של שני חורבנות בבת אחת, ולכן חילק את שתי הצרות הגדולות לארבע תקופות שעבוד שונות, שעליהן נסוב המזמור [אלשיך].