מצוקתו של האדם הסובל מורכבת ממעגל בלתי פוסק של איום חיצוני, כאב פנימי וחיפוש נואש אחר מוצא. תחושת הנטישה מובילה למאבק נפשי עמוק, שבו האדם נותר לבדו להתמודד מול מציאות קשה וחסרת רחמים.
הקריאה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי מבטאת את הצורך המתמיד לחשוב ולחפש תחבולות ודרכים להימלט מהצרה ומהסכנה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים חלוקים בשאלת הקשר בין חיפוש העצות לבין היגון; יש המסבירים כי העצות נועדו למצוא דרך מילוט מן הצער הממלא את הלב [מצודת דוד], בעוד אחרים רואים ביגון עצמו את הגורם המאלץ את האדם לחשוב ולתכנן ללא הרף [אבן עזרא, מאירי]. מנקודת מבט רוחנית, כאשר האדם מרגיש עזוב למקרה וחסר השגחה מאת ה', נפשו נאלצת להשית עצות לעצמה מתוך דאגה ותחושת ריחוק [מלבי"ם]. רובד נוסף וייחודי קושר מילים אלו לתקופות של שמד, כדוגמת גזירות יוון, שבהן העצות בנפש מבטאות את ההתלבטות המייסרת של האדם אם למסור את גופו למוות או להיכנע, לאבד את נפשו ולהעביר על דתו [אלשיך].
הכאב הפנימי מתואר במילים יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם. המילה יוֹמָם מתפרשת כסבל הנמשך יום יום וכל הימים, מציאות שאינה מאפשרת לאדם לשמוח כלל [ביאור שטיינזלץ, מאירי]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מדגישה את הניגוד הפסיכולוגי: בעוד שביום אדם בדרך כלל טרוד בעסקיו ושוכח את צרותיו, עוצמת המצוקה כאן היא כה גדולה עד שהיגון אינו מרפה מן הלב אפילו בשעות היום [רד"ק, מאירי]. גישה אחרת מפרשת את המילה כסמל להצלחה טבעית; גם כאשר "שעתו מצלחת לו" בענייני העולם, לבבו עדיין מלא יגון משום שהוא חש את הסתרת הפנים של ה' [מלבי"ם]. בתקופות של מבחן ורדיפה, זהו היגון היומיומי של ההתמודדות הקשה מול הפיתויים והצרות, או הצער על הפרצות שנעשו בבית המקדש [אלשיך].
שורש המצוקה טמון בקריאה עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי. עלייתו של האויב ושלטונו המוחלט על האדם [רד"ק, מאירי] הם המקור ליגון הממלא את הלב ומחייב את חיפוש העצות [אבן עזרא]. שליטה זו של האויבים והמעיקים באה כעונש וכתוצאה ישירה מהסתרת הפנים של ה' [מלבי"ם]. מבחינה היסטורית, פסוק זה משקף את החרדה העמוקה של ישראל בגלות למראה האויב, דוגמת אדום, הנראה כמי שרק עולה ומתעצם ואינו יורד מגדולתו לעולם [אלשיך].