תהלים, פרק י״ג, פסוק ב׳

זעקה ממעמקי הייאוש אל ה', התוהה עַד אָנָה, כלומר עד מתי, יימשך הסבל ונדמה יהיה שההשגחה נעלמה לחלוטין. המשורר נאנח על כך שה' תִּשְׁכָּחֵנִי ויסלק את השגחתו נֶצַח, משמע לעולם או למשך פרק זמן ארוך מאוד, ויפקירו ליד המקרה. במקביל הוא מצר על כך שה' תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ, מצב שבו ההשגחה מודעת לסבל ואף פועלת להעניש בסתר דרך אויבים, אך בוחרת להעלים עין. ברמה הלאומית, תחינה זו נאמרת בשם עם ישראל הזועק כנגד הגלויות השונות, כעונש של מידה כנגד מידה על חטאיו במדבר. כך, תחושת השכחה מכוונת לגלות בבל שאיימה להימשך לעד, ואילו הסתרת הפנים רומזת לגלות מדי ופרס שאופיינה בהשגחה אלוהית נסתרת.