בתשובה לשאלה שהוצגה בפסוק הקודם, "מי יגור באהלך", משרטט דוד המלך את דמותו של איש המעלה הראוי לקרבת ה'. הפרשנים מסכימים כי הפסוק מקיף את כל חלקי השלמות האנושית, ומחלקים אותו לשלושה רבדים מרכזיים: מעשה, דיבור ומחשבה [רד"ק], או לחלופין – מצוות שבין אדם למקום, בין אדם לחברו, וחובות הלב והאמונה [מלבי"ם]. גישה מעניינת מוסיפה כי השגת שלמות זו וזכייה בחיי העולם הבא הן למעשה פעולות פשוטות יותר מהשגת חיי החטא והגיהינום, שכן הן דורשות בעיקר מנוחת הנפש, תמימות והימנעות ממרדף מתיש אחר תאוות ותחבולות [אלשיך].
התכונה הראשונה היא הוֹלֵךְ תָּמִים, כלומר אדם הנוהג בדרך ישרה ושלמה בענייניו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. המונח מתאר אדם המתנהל בעולם הזה בפשטות ובתמימות, מבלי להעמיק במחשבותיו בתחבולות ומזימות [רד"ק]. מבחינה רוחנית, תמימות זו מתבטאת בעשיית המעשים לשם ה' בלבד ללא מניעים חיצוניים [מלבי"ם], ובהליכה בענווה ובשפלות רוח, מבלי להתגאות בהישגים דתיים [מאירי]. נוסף על כך, התמימות מתבטאת בהיעדר הרהור אחר מידותיו של ה' ובדאגה לדון את הזולת לכף זכות [אלשיך]. יש המפרשים תכונה זו כהליכה לעשיית מצווה או ללימוד תורה בסתר, מבלי להכריז על כך בפה, שכן הדיבור עלול להזיק לכוונת הלב ולהכניס בה פניות [חומת אנך].
התכונה השנייה, וּפֹעֵל צֶדֶק, מתמקדת במישור המעשי, ובעיקר ביחסים שבין אדם לחברו, כאשר כל מעשיו נעשים ביושר ובצדק [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. עשיית הצדק משקפת את תכלית יושר המידות [מאירי], וכאשר המצווה נעשית בטוהר לב, היא מזדככת ויוצרת מציאות רוחנית גבוהה [אלשיך].
התכונה השלישית, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ, נוגעת לפנימיות האדם ולחיבור שבין פיו לליבו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באדם שאינו מרמה את עצמו ואת הבריות; אין הוא מדבר אחד בפה ואחד בלב, אלא מחשבותיו ודבריו שווים לחלוטין. מעבר לכך, התכונה באה לידי ביטוי מובהק בעולם המעשה והמסחר: אדם זה מקיים אפילו את מה שחשב והחליט בליבו לעשות, גם אם טרם הוציא זאת בשפתיו או ביצע קניין רשמי, מתוך יראת שמים טהורה [רד"ק, מצודת דוד, תורה תמימה].
השימוש במילה בִּלְבָבוֹ ולא "בליבו" רומז לכך שהאדם השריש את האמת בתוכו עד כדי כך ששני יצריו – יצר הטוב ויצר הרע – מסכימים עליה, והוא אינו חווה מאבק פנימי באמירת האמת [אלשיך]. לבסוף, דיבור האמת בלב מתייחס גם לענייני האמונה: אמונתו של איש המעלה אינה מן השפה ולחוץ, אלא ישנה הסכמה פנימית עמוקה לאמיתות קיומו ואחדותו של ה' [רד"ק, מלבי"ם], והוא מקפיד לשמור את כוונותיו הטובות בליבו פנימה, מבלי להתפאר בהן כלפי חוץ [חומת אנך].