דמותו המוסרית של האדם הראוי לשכון באוהל ה' דורשת איזון עדין בין עולמו הפנימי, יחסו לחברה ועמידתו האיתנה בהתחייבויותיו. פסוק זה משרטט את קווי המתאר של אישיות זו, החל מתפיסתו העצמית ועד ליכולתו לשלוט ביצריו.
הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת המילים נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס. הגישה הראשונה רואה בכך ביטוי לענווה עמוקה ושפלות רוח. הצדיק אינו מתגאה במעשיו הטובים, שכן כל מצווה שהוא מקיים נראית לו מעטה וזניחה לעומת החובה העצומה שיש עליו כלפי הבורא [רד"ק, אבן עזרא]. הוא מרחיק עצמו מגאווה על ידי התבוננות במוצאו ובסופו הגופני [אלשיך], וחש מיאוס כלפי רדיפת שררה וכבוד מדומה [מאירי].
הגישה השנייה מפרשת מילים אלו כמתארות את יחסו של הצדיק כלפי הרשעה בעולם: אדם שהוא נבזה ורשע, מאוס בעיניו של הצדיק, והוא אינו מחניף לו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. דוגמה מובהקת לכך היא חזקיהו מלך יהודה, שביזה את עצמות אביו הרשע וגרר אותן על מיטת חבלים, כדי לכפר על חטאי האב ולהראות לעם את גנות הרשעה [רש"י, תורה תמימה].
לעומת סלידתו מהרשעים או שפלותו בעיני עצמו, וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד. מתוך ענוותנותו, הצדיק נוטה לחשוב שיראי ה' האחרים שלמים וטובים ממנו, ולכן הוא מעניק להם מעלה וכבוד רב [רד"ק, אלשיך]. הוא נדבק בתלמידי חכמים ונוהג על פיהם [מאירי], ומכבד אותם גם כאשר הם חולקים עליו בהלכה [חומת אנך]. המודל ההיסטורי לכך הוא יהושפט מלך יהודה, שכאשר היה רואה תלמיד חכם, היה קם מכיסאו, מחבקו, מנשקו וקורא לו בכבוד "רבי, רבי" [תורה תמימה].
בחלקו השני של הפסוק, מתואר הצדיק כמי שנִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר. משמעות המילה יָמִר היא מלשון תמורה וחילוף [מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה לְהָרַע בהקשר זה היא להרע לעצמו ולגופו. הצדיק נודר שבועות שנועדו להכניע את יצרו, כגון הימנעות מתענוגות, קבלת תעניות וצומות, או חיסור ממונו לטובת מתן צדקה [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מטרת שבועות אלו היא לרפא את הנפש, להמית את התאוות ולהציב גדרים רוחניים [מאירי, אלשיך].
כאשר הוא מקבל על עצמו את הקושי הזה, הוא וְלֹא יָמִר את שבועתו. הוא אינו מחפש דרכים להתחמק או להחליף את יום התענית ביום אחר כדי לחוס על חולשתו הגופנית, אלא מקיים את דברו במלואו [רד"ק, אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. מתוך כך נלמד קל וחומר: אם אדם אינו משנה את שבועתו כאשר היא גורמת לו צער ומריעה לגופו, קל וחומר שלא ישנה אותה כאשר היא אינה לרעתו [רש"י]. הצדיק משמר הנהגה זו בקביעות, תוך זכירת חסרונותיו, מבלי להתייאש מהדרך הרוחנית שסלל לעצמו [מאירי].