הפסוק חותם את תיאור דמותו של האדם הראוי לשכון בקרבת ה', ומציב רף עליון של יושרה אישית, הגינות כלכלית וניקיון כפיים. עמידה בסטנדרטים אלו דורשת התגברות על חמדת הממון הטבעית, ומבטיחה לאדם יציבות נצחית.
המילה בְּנֶשֶׁךְ פירושה ריבית [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהימנעות מהלוואה בריבית אינה רק סור מרע, אלא מעשה חסד עצום. הלוואה ללא ריבית עדיפה פעמים רבות על מתנה, שכן היא חוסכת מהעני את הבושה שבקבלת נדבה [רד"ק, מלבי"ם]. אף שהלווה מסכים לשלם את הריבית מרצונו, הוא עושה זאת מתוך הכרח ומצוקה, ולכן לקיחת הריבית נחשבת לעוול חמור שקול לגזל [רד"ק]. עם זאת, רד"ק מדגיש כי איסור זה נאמר בין אדם לחברו בעם ישראל, אך התורה התירה לקחת ריבית מנוכרי. גישה שונה ומורחבת מציג המאירי, הרואה במילה בְּנֶשֶׁךְ משל לנתינה לשם שמים. לשיטתו, האדם השלם נותן משלו מבלי לצפות ל"ריבית" כלשהי – לא בדמות כבוד, לא בפרסום ולא בטובת הנאה מהמקבל, אלא פועל בצנעא. אלשיך מוסיף כי האדם הראוי נזהר שלא לתת כספים אפילו בדרך של מתנה, אם יש בה צד של טובת הנאה, ושטיינזלץ מסכם כי מדובר בהימנעות מוחלטת מהנאה מכל דבר אסור.
ביחס להמשך הפסוק, וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח, קיימות שתי גישות עיקריות. הגישה הראשונה מסבירה שהכוונה היא לאיסור לקחת שוחד כדי להרשיע אדם חף מפשע בדין ולהטות את משפטו לרעה [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד]. הגישה השנייה, המקובלת על פרשנים רבים, מחמירה יותר: האדם השלם מסרב לקחת שוחד אפילו כדי לזכות את הזכאי ולפסוק דין אמת. קל וחומר שלא ייקח שוחד כדי לעוות את הדין [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יש המרחיבים את טוהר המידות הזה אף לפנים משורת הדין: אלשיך מפרש שהשופט לא ייקח מתנה אפילו לאחר שהמשפט הסתיים והאדם כבר יצא זכאי, והמאירי מוסיף שהאדם הראוי מסרב לקחת אפילו שכר טרחה או תשלום המותרים לו לחלוטין, וזאת כדי להתרחק מכל שמץ של עבירה או פנייה אישית.
הפסוק מסכם באמירה עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם. הפרשנים שואלים מדוע הפסוק משתמש בפועל עֹשֵׂה, והרי מדובר כאן על הימנעות ממעשים (לא לתת בריבית ולא לקחת שוחד). המלבי"ם מסביר כי כבישת היצר וההימנעות מהפיתוי הכספי דורשות מאמץ אקטיבי, ולכן הן נחשבות למעשה של ממש. בנוסף, מי שנוהג כך מעיד על עצמו שקיים גם את כל המצוות והמעשים הטובים שהוזכרו בתחילת המזמור [אבן עזרא, מלבי"ם].
ההבטחה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם מתפרשת בשני מישורים. במישור החומרי, חכמים מציינים כי נכסיו של המלווה בריבית עתידים להתמוטט ולרדת לטמיון, בעוד שמי שנמנע מכך מובטחת לו יציבות. גם אם המלווה ללא ריבית ייפול כלכלית, נפילתו תהיה זמנית בלבד והוא יקום ויעלה מחדש [תורה תמימה, רש"י]. במישור הרוחני, אדם זה זוכה שיצרו הרע לא יכשיל אותו [אלשיך], הוא ראוי לשבת תמיד בבית המקדש מתוך רצון ה' [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ואפילו לאחר מותו, נפשו לא תמוט אלא תשכון במקום כבוד לנצח [רד"ק].