מזמור זה מציג חקירה עמוקה בדבר התנאים המוסריים והרוחניים הנדרשים מן האדם כדי לזכות בקרבה אלוהית. דוד המלך מתמצת בו את כלל תרי"ג מצוות התורה לאחת עשרה מידות יסוד של שלמות מוסרית [תורה תמימה]. הפתיחה מציגה את השאלה המרכזית: מי הוא האדם שיכול להיות בטוח בזכותו להידבק בה' ולשהות במחיצתו, מתוך קניית מידות מעולות, התרחקות מפגמים ורדיפת חסד אף לפנים משורת הדין [מאירי]. הפנייה לה' מנוסחת כשאלה רטורית: מי באמת ראוי להיכנס למקדש ולדור בו, מתוך הבנה ברורה שלא כל אדם זוכה לכך [מצודת דוד].
הפרשנים חלוקים בהבנת ההבדל שבין צורות הישיבה המוזכרות בפסוק. גישה אחת מסבירה כי מִי יָגוּר מתייחס לשהות זמנית באוהל נייד, בעוד מִי יִשְׁכֹּן מכוון לישיבת קבע בבית ה' [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש הסבורים כי דווקא המילה יִשְׁכֹּן מבטאת שהות קלה וארעית יותר מאשר המילה יָגוּר. לפי קו מחשבה זה, המגורים באוהל מייצגים את הכניסה פנימה אל היכל ה', ואילו השכינה בהר הקודש מתארת את העמידה בחצרות החיצוניות שלפניו [מלבי"ם]. בהיבט הנוסח, מודגש כי המילה השנייה בפסוק היא מִי, וכל המוסיף לה את האות וי"ו וקורא "ומי ישכון" הרי הוא טועה ומשבש את הקריאה [מנחת שי, רד"ק].
גם לגבי המקומות עצמם קיימות שתי שכבות פירוש עיקריות. במישור הארצי וההיסטורי, בְּאָהֳלֶךָ משמעותו הפשוטה היא בית ה' או המשכן, ובְּהַר קָדְשֶׁךָ הוא הר המוריה או הר ציון, המקום שבו שכן ארון הברית באוהל שהכין לו דוד המלך [אבן עזרא]. אולם, במישור הרוחני והעליון, האוהל מסמל את השמיים המתוחים כאהל, והשאלה היא אילו נשמות יזכו לשכון במקום הכבוד לאחר המוות בעולם הבא [רד"ק]. גישה נוספת מחברת בין העולמות ודורשת כי האוהל הוא החופה הרוחנית שה' פורס על הצדיקים בגן עדן, שם תשהה הנשמה כגרה באופן זמני עד לתקופת תחיית המתים. לאחר מכן, היא תשכון לנצח יחד עם הגוף בירושלים הפיזית, היא הר הקודש [אלשיך].