עמידתו של האדם מול בוראו שזורה ביחסו אל הדמויות הרוחניות המקיפות אותו, בין אם הן חיות ופועלות בעולם ובין אם הן נחלת העבר.
בזיהוי אותם לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה עולות מתוך המקורות שלוש גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מפרשת את המילה "בארץ" כפשוטה – בתוך האדמה. לפי קו מחשבה זה, מדובר בצדיקים שכבר הלכו לעולמם וקבורים בארץ, ובראשם האבות הקדושים אברהם, יעקב ויוסף, אשר התהלכו באמת לפני ה' ולא מעדו בדרכם. המשורר מייחס את כל הטובה שמושפעת עליו ואת מילוי צרכיו לזכותם של אבות אלו [רש"י, אלשיך, המאירי].
מנגד, גישה שנייה תופסת את הקדושים כאנשים חיים – צדיקים ותלמידי חכמים המהלכים כיום על פני האדמה [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה שלישית ורחבה יותר רואה בביטוי זה התייחסות לכלל עם ישראל, הנחשב לקניינו הקדוש של ה' [תורה תמימה].
התואר וְאַדִּירֵי מכוון לאותם אנשים שהם אדירי לב, בעלי מידות טובות ויראת ה' [רד"ק, מצודת דוד]. מבחינה דקדוקית, אף שהמילה מנוקדת בצורה הנראית כסמיכות, היא עומדת בפני עצמה ומשמעותה פשוט "והאדירים" [רד"ק, המאירי].
החלק החותם את הפסוק, כׇּל חֶפְצִי בָם, מתאר את החיבור העמוק של המשורר לאותם קדושים ואדירים. חיבור זה בא לידי ביטוי בכמה מישורים. ראשית, נדרשת כאן עמדה של ענווה: כשם שהאדם מכפיף את עצמו לה', כך עליו להכניע עצמו בפני הצדיקים, ללכת בעקבותיהם, ללמוד ממעשיהם ולהשתדל להידמות להם ככל יכולתו, במטרה להגיע לאהבת האל [רד"ק, מצודת דוד, המאירי]. שנית, זהו ביטוי של רצון עז להצטרף אל שורותיהם ולהישען עליהם [אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. המלבי"ם מוסיף רובד פנימי ומפרש כי הצדיקים הם אלו שמושלים ומכוונים את רצונותיו וחפציו של המשורר עצמו.