דבקות מוחלטת באמונה דורשת לא רק התרחקות ממעשי הרשע והעבודה הזרה, אלא גם התנתקות מוחלטת מסמליהם, מדרכם ומזכרם.
המילים עַצְּבוֹתָם ו-מָהָרוּ מפרנסות שתי גישות מרכזיות. רוב הפרשנים מסבירים כי מכאוביהם וצרותיהם של הכופרים יתרבו, משום שהם ממהרים ורצים לעבוד אל אחר וללכת בדרכים רעות [רש"י, רד"ק, מאירי]. מנגד, יש המפרשים את המילה עַצְּבוֹתָם כלשון גנאי לאלילים עצמם ("עצבים"), ואת המילה מָהָרוּ מלשון "מוהר" – מתנת נישואין או נדוניה. לפי גישה זו, הפושעים מעניקים מוהר, קונים לעצמם אלוהים אחרים ומתקשרים לאומות זרות כמעין אירוסין לעבודה זרה [רש"י, אבן עזרא, מאירי, מצודת דוד, מלבי"ם]. גישה נוספת רואה במילה זו משמעות של המרה והחלפה של האמונה [ביאור שטיינזלץ]. כתוצאה ממעשיהם, צרותיהם יתרבו, ויש המפרשים כי המשורר עצמו ירדוף אותם ויעציב את ליבם [מצודת דוד].
בהמשך מצהיר המשורר: בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם. הפועל אַסִּיךְ משמעותו יציקה או זריקה [מצודת ציון]. הפירוש המרכזי הוא הצהרה של התרחקות מוחלטת מריטואלים פגאניים – סירוב לזרוק או לנסך דם עבור אלילים [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. מפסוק זה אף נלמד מבחינה הלכתית כי זריקת דם לעבודה זרה נחשבת כניסוך לכל דבר [תורה תמימה]. לעומת הפירוש הפולחני, פרשנים אחרים מציעים קריאה מוסרית: ה"דם" מסמל גזל וחמס. נסכיהם של הרשעים טבולים בדם הנגזלים, וקרבנות המלווים במעשים רעים אינם מועילים אלא רק מזיקים [רד"ק, מאירי]. קריאה אישית ושונה לחלוטין מציגה את הפסוק כהתייחסות של דוד לאויביו ומבקשי רעתו, כדוגמת דואג ואחיתופל. דוד מצהיר כי לא יבקש לשפוך את דמם כנקמה על כך שהלבינו את פניו ושפכו את דמו שלו [אלשיך].
החתימה וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי מבטאת את שיא ההתנתקות. רוב הפרשנים מסכימים כי זוהי התחייבות שלא להזכיר כלל את שמות האלילים והאמונות התפלות, במטרה להכחידם כליל. עם זאת, יש הרואים בכך סירוב להעלות על השפתיים את שמותיהם של האנשים הרשעים עצמם [רד"ק], או הבטחה אצילה של דוד שלא להזכיר את שמות אויביו לגנאי [אלשיך].