תהלים, פרק כ׳, פסוק ז׳

הפסוק מסמן תפנית דרמטית ממצב של תפילה וציפייה, אל ודאות מוחלטת בניצחון. הוא מבטא רגע של הארה והכרה עמוקה בהתערבות האלוהית הגלויה לטובת המלך וצבאו.

הפרשנים נחלקו בשאלה מיהו הדובר המצהיר עַתָּה יָדַעְתִּי. גישה אחת סבורה כי אלו דבריו של כל אחד ואחד מישראל המכיר כעת בישועת ה' [רד"ק, מאירי], או לחלופין דבריו של המשורר הראשי המדבר ברוח הקודש [אבן עזרא, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי זהו קולו של דוד המלך עצמו, המבין שישועתו של צבא ישראל היא למעשה ישועתו שלו, וכי ה' אכן חפץ בו [רש"י, אלשיך].

ההכרה המרכזית בפסוק היא כִּי הוֹשִׁיעַ ה' מְשִׁיחוֹ. המילה מְשִׁיחוֹ מתייחסת למלך שנמשח בשם ה', הלא הוא דוד, ויש הרואים בכך גם רמז למשיח העתידי [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. ידיעה זו מגיעה בעקבות ניסים גלויים, המוכיחים כי הישרדותו של דוד בעבר מפני שאול וניצחונותיו בהווה אינם תולדה של מקרה או תחבולות אנושיות, אלא של התערבות אלוהית ישירה [מצודת דוד]. יתרה מכך, ההצלה משמשת כתשובה ניצחת לאויבי דוד, אשר טענו כי הוא חוטא וכי ה' עזב אותו. כעת, הכול רואים בבירור כי ה' רוצה בו ומושיעו [רד"ק, מאירי].

המשך הפסוק מתאר כיצד ה' יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ. מענה זה לתפילת המלך מתבצע בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ. המונח יְמִינוֹ מסמל את ידו המעניקה והמושיעה של ה', המייצגת את מידת החסד שגוברת על מידת הדין ומכניעה את האויבים [אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי מדובר בישועה ניסית ועל טבעית, שכן ניצחונו של צבא קטן על רבבות אויבים אינו יכול לנבוע מכוח אנושי או מידו של דוד עצמו. ההוכחה לגבורת ימין ה' היא הניגוד הבולט בין האויבים הבוטחים בכוח פיזי של רכב וסוסים ונופלים, לבין ישראל הבוטחים בשם ה' וזוכים לישועה [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, מאירי].