זעקה זו חותמת את המזמור ומהווה את שיאו, כקריאת קרב אדירה של אמונה. במקום להישען על כוח צבאי או על כלי נשק, הלוחמים היו צועקים משפט זה בצאתם למערכה, מתוך הכרה כי הישועה תלויה אך ורק בהתערבות עליונה ובתפילה [רד"ק, אבן עזרא, אלשיך].
המילה הושיעה משמעותה הושע אותנו, כאשר מושא הבקשה מובלע בתוך המילה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], והיא מהווה בקשה לישועה תמידית בכל עת [מצודת דוד].
הפרשנים נחלקו בשאלת זהותו של המלך המוזכר בפסוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי התואר מכוון לה׳ עצמו, מלך העולם האמיתי שבידו הכוח והסמכות להושיע [רד"ק, אבן עזרא, מאירי, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי "המלך" הוא דוד. לפי גישה זו, העם מתפלל בעד המלך דוד, והוא משיב להם באמירת אמן ומכריז כי אינו בוטח בחילו ובכוחו, אלא רק בישועת ה׳ [אבן עזרא, מלבי"ם].
הפניה לה׳ בתואר "מלך" טומנת בחובה רובד עמוק של כוונה. בעוד שהשם "ה׳" המופיע בתחילת הפסוק מייצג את מידת הרחמים, התואר "מלך" מזוהה דווקא עם מידת הדין והמשפט. הבקשה היא שעל ידי הקריאה למידת הרחמים, אפילו מידת הדין תסכים מעצמה לעמוד לימין העם ולהושיעו [אלשיך]. בנוסף, הפניה למלך מהווה מעין רשת ביטחון רוחנית: גם אם העם חטא ואיבד את הזכות להיענות כבנים על ידי אב, הרי שמלך מלכי המלכים יכול למחול על כבודו ולהושיע את נתיניו רק מתוקף אדנותו על הכל, שהרי הכל שלו [חומת אנך].
הפסוק מסתיים בבקשה הממוקדת ביום קראנו, שמשמעותה היענות מיידית בדיוק ביום הצרה והזעקה [מצודת דוד, מלבי"ם]. יש כאן דיוק מהותי: הבקשה היא שהישועה לא תבוא לפני התפילה, אך גם לא תתעכב ליום המחרת ותותיר את העם להתייסר בסבלו, אלא תגיע במדויק ביום שבו הם קוראים אליו [חומת אנך].