הפער הכואב בין האמונה בכוחו של ה׳ לבין מציאות של סבל ושעבוד עומד במוקד זעקתו של המשורר. הוא פונה אל ה׳ בתואר אֱלֹהֵי מָעוּזִּי, שכן אין לו כל כוח עצמאי להשיג משפט וצדק מול אויביו, והוא נשען על כוחו של ה׳ בלבד [אבן עזרא]. מתוך תלות זו עולה התמיהה: אם ה׳ היה מעוזו ומבצרו מקדם, מדוע עתה הוא עזוב בגלותו [רד"ק].
הפרשנים מבארים את מילות הפסוק: זְנַחְתָּנִי משמעו עזיבה, והמילה קֹדֵר מתארת מצב של חושך ושחור [מצודת ציון, מצודת דוד].
יש מי שמוצא בפסוק הבחנה בין סוגים שונים של הנהגה אלוהית. בניגוד למצבים שבהם נראה שה׳ שכח את עמו לחלוטין מבחינת ההשגחה הנסית, התואר מָעוּזִּי מתייחס להגנה טבעית מפני האויב. לכן, העזיבה המתוארת כאן אינה שכחה מוחלטת אלא נטישה זמנית בלבד, אף על פי שקושי השעבוד והלחץ גורמים למשורר להתהלך בחושך [מלבי"ם].
ברובד ההיסטורי, יש הקושרים את חלקי הפסוק לתקופות גלות שונות. הזעקה לָמָה זְנַחְתָּנִי מכוונת לגלות יון, שבה ה׳ התערב לבסוף, שפט את אויבי ישראל ורב את ריבם. לעומת זאת, התלונה לָמָּה קֹדֵר אֶתְהַלֵּךְ מכוונת לגלות הרביעית והארוכה. השימוש בפועל "אתהלך" במקום "אלך", מבטא תנועה איטית ומתמשכת, המשקפת את אורכה וקשייה של גלות זו [אלשיך].