תהלים, פרק מ״ג, פסוק ד׳

המשורר מביע כמיהה עמוקה להגיע אל מקום הקודש, לעבוד את ה' ולהודות לו מתוך שמחה שלמה.

על המילים וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים מציין המלבי"ם כי המשורר זקוק לעזרה ולתשועה אלוהית רק כדי להתקבץ מהגלות ולהגיע אל המקום, אך ברגע שיהיה שם, הוא יבוא בעצמו אל המזבח להקריב את קורבנותיו. לעומתו, האלשיך מפרש זאת במישור הרוחני, ומסביר כי מדובר בעלייה אל המזבח העליון שבשמיים, שאליו מגיעים בגוף ובנפש, תוך חיבור לשלמותו של יעקב אבינו. החיד"א [חומת אנך] מוסיף כי הביטחון לבוא אל המזבח נובע מחסדו של הבורא, אשר מביט אל המעשים הטובים שהאדם עתיד לעשות, ובזכותם הוא מקרב אותו.

הפנייה אֶל אֵל שִׂמְחַת גִּילִי מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כהצהרה שה' עצמו הוא מקור השמחה והרינה. המאירי וביאור שטיינזלץ מסבירים כי הצירוף שִׂמְחַת גִּילִי הוא ביטוי של הפלגה וריבוי – השמחה הגדולה ביותר מכל השמחות (בדומה למבנה של "שיר השירים"). המלבי"ם מדייק בהבדל שבין המילים ומסביר כי "גיל" מתאר התפרצות של רגש על דבר חדש שקורה, בעוד "שמחה" היא המצב התמידי והנמשך שלאחר מכן. ה' הוא המקור לשתי התחושות גם יחד.

בהמשך מתאר המשורר את ההודיה: וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר. המאירי מציין כי אזכור הכינור רומז לשירת הלויים בבית המקדש, ורש"י מבאר כי ההודיה הזו מכוונת במיוחד על ההצלה והיציאה מהצרות. מבחינה דקדוקית, מנחת שי מעיר כי האות בי"ת במילה בְכִנּוֹר נהגית כרפה.

הפסוק נחתם בהכרזה אֱלֹהִים אֱלֹהָי. אבן עזרא מבאר כי קריאה זו נועדה כלפי חוץ, כדי שהגויים והרשעים יראו וידעו בבירור שה' הוא אלוהיו של המשורר. האלשיך מוסיף רובד אישי, ומסביר כי באמירת "אלוהיי" המשורר מצהיר כי הוא מקבל עליו באהבה אפילו את מידת הדין המיוצגת בשם "אלוהים", ומכריז כי ה' משרה את שמו עליו.