תהלים, פרק מ״ג, פסוק ד׳

יצא לכם פעם לחכות כל כך הרבה זמן למשהו משמח, שכשזה סוף סוף קורה בא לכם פשוט לשיר מרוב אושר? ככה בדיוק מרגיש המשורר. הוא נמצא רחוק, בגלות, ומבקש מה' עזרה רק כדי להצליח לחזור. אבל הוא מבטיח שברגע שיגיע, וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים, כלומר הוא ילך בעצמו בשמחה אל המזבח כדי להקריב קורבן תודה. הוא קורא לה' אֶל אֵל שִׂמְחַת גִּילִי, כי ה' הוא המקור לשמחה הכי גדולה ועצומה שיש, השמחה שמעל לכל השמחות. כשהוא יגיע לבית המקדש, הוא אומר וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר, הוא ינגן ויודה לה' על ההצלה מהצרות, ממש כמו שירת הלויים בבית המקדש. בסוף הוא מכריז בגאווה אֱלֹהִים אֱלֹהָי, כדי שכל הגויים וכל האנשים מסביב יראו וידעו באופן הכי ברור שה' הוא האלוהים שלו.