המשורר פונה אל ה' מתוך תחושת רדיפה וגלות, ומבקש התערבות אלוהית מול אויבים אכזרים ורמאים. מתוך ההכרה בחוסר האונים שלו ובחוסר יכולתו לנהל את המאבק בעצמו, הוא מבקש מה' שייקח את עניינו לידיו ויילחם את מלחמתו.
הבקשה שׇׁפְטֵ֤נִי אֱלֹהִ֨ים יחד עם וְרִ֘יבָ֤ה רִיבִ֗י מבטאת קריאה לה' לשפוט את המשפט ולנקום את נקמת המשורר [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. חלק מהפרשנים מצביעים כאן על בקשה כפולה וייחודית: המשורר מבקש שה' ישמש בו־זמנית גם כשופט הדן את הדין, וגם כבעל הדין והסנגור המייצג אותו במאבק [אלשיך, מלבי"ם].
האויב מתואר כגּ֥וֹי לֹֽא־חָסִ֑יד, כלומר אומה שאין בה רחמים, שאינה נוהגת בחסד בין אדם לחברו, ושמתנגדת לאמת [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. המשורר, שחש כי הוא טוב ומוסרי מאויביו [אבן עזרא], מבקש מה' תְפַלְּטֵֽנִי – תציל ותושיע אותי מידם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים מספר כיוונים לזיהוי האויבים המוזכרים בפסוק:
גישה אחת מזהה את הגוי הלא חסיד עם אדום (עשיו). אכזריותו בולטת במיוחד לאור העובדה שחי בין שלושה צדיקים (אברהם, יצחק ויעקב), אך בחר שלא ללמוד ממעשיהם הטובים והפליא להרשיע [רש"י, חומת אנך].
גישה היסטורית אחרת קושרת את הפסוק לגלות בבל. הבבליים מתוארים כגוי לא חסיד משום שאף על פי ששימשו ככלי שרת בידי ה' להחרבת המקדש, כוונתם האמיתית לא הייתה לעשות את רצון ה', אלא להשמיד את לב העם באכזריות [רד"ק, אלשיך]. לפי קו זה, ההמשך מֵ֤אִישׁ־מִרְמָ֖ה וְעַוְלָ֣ה מכוון לגלות נוספת ורומז להמן האגגי, שפעל בעורמה כשהכשיל את ישראל בסעודת אחשורוש, ועשה עוולה כשכתב את גזירת ההשמדה [אלשיך].
מבחינה לשונית, המעבר מתיאור של אומה שלמה (מִגּ֥וֹי) לאדם בודד (מֵ֤אִישׁ) מוסבר כמעבר מן הכלל אל הפרט, כלומר מכלל אנשי המרמה לאדם ספציפי, או כרמז למלך העומד בראש אותה אומה רשעה [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד].
לצד הפירושים ההיסטוריים, ישנה גישה רעיונית הרואה באנשי המרמה והעוולה רמז להתמודדות רוחנית. לפי גישה זו, אלו הם פילוסופים ואנשי כפירה המשתמשים בטענות מטעות ובהיגיון מעוות כדי להכחיש את האמונה האמיתית. לפיכך, הבקשה תְפַלְּטֵֽנִי היא תפילה של המשורר שלא להימשך אחר חקירותיהם המזויפות ושלא להיכשל באמונתו [מלבי"ם].