תהלים, פרק מ״ג, פסוק ד׳

המשורר מביע כמיהה עמוקה להיגאל מן הגלות ולהגיע בעצמו אל מקום הקודש, כך שיתקיים בו וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים, בין אם מדובר במזבח הפיזי שאליו הוא זוכה להתקרב בחסד ה', ובין אם זו עלייה רוחנית אל המזבח העליון בשמיים. הוא פונה אֶל אֵל שִׂמְחַת גִּילִי, שכן ה' הוא מקור השמחה הגדולה מכולן, המשלבת את ההתפרצות הרגשית הפתאומית על דבר חדש יחד עם מצב השמחה התמידי והנמשך. מתוך הודיה על ההצלה מן הצרות הוא מבטיח וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר, ברמיזה לשירת הלויים בבית המקדש. לבסוף הוא מכריז אֱלֹהִים אֱלֹהָי כדי להצהיר בבירור בפני הגויים על אמונתו, ומתוך קבלה אישית ואוהבת אפילו של מידת הדין האלוהית.