טבעו של אדם המפיץ לשון הרע אינו מסתכם רק במסירת מידע, אלא בבחירה מודעת ומעוותת להעדיף את ההרס על פני השלום ואת הכזב על פני האמת. הפסוק חושף את המניע הפנימי והמושחת שהוביל להריגת נוב עיר הכהנים על ידי דואג האדומי.
הפרשנים מבארים כי המילה מטוב משמעותה שאהבת את הרע יותר מאשר את הטוב, או יותר מלעשות טוב [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. באופן דומה, המילה שקר מתקשרת לתחילת הפסוק, כלומר אהבת לדבר שקר יותר מאשר לדבר צדק, שהוא דבר אמת המתקיים לעולם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה סלה החותמת את הפסוק מתפרשת כסימן מוזיקלי, כהדגשה שמשמעותה "אכן" [ביאור שטיינזלץ], או כציון לכך שדרך עקמומית זו אפיינה את המלשין לאורך כל ימי חייו [מאירי].
האהבה לרע ולשקר באה לידי ביטוי במספר אופנים. ראשית, בנטייה לקחת תערובת של מעשים ולבחור מתוכה רק את השלילי. כאשר מדברים על אדם דברים טובים ורעים, איש המרמה מעלים את הטוב תחת לשונו ומבליט רק את הרע. כך גם כאשר ניצבים לפניו אמת ושקר, הוא בוחר בשקר [חומת אנך]. במקרה ההיסטורי של דואג, הוא לא יכול לטעון שטעה בתום לב. הוא בחר במכוון להשמיט את העובדות החיוביות, כמו העובדה שאחימלך הכהן כלל לא ידע שדוד בורח משאול, ובמקום זאת בחר לספר שקרים כדי להאשים את הכהנים [מלבי"ם, מאירי]. אילו רצה, יכול היה לומר את האמת הפשוטה שאחימלך היה חף מפשע, אך הוא בדה שקרים, טען שאחימלך ידע על הבריחה, ובכך חרץ את דינו למוות [אבן עזרא, מאירי]. יתרה מכך, אדם כזה אוהב דברי הרס עד כדי כך שגם כאשר מישהו אחר רק רומז שאינו רוצה לדבר סרה באדם מסוים, הוא נאחז ברמז הקל ובונה עליו בניין שלם של עלילות [חומת אנך].
מנגד, מוצגת גישה ייחודית הבוחנת את הדברים מזווית אחרת: גם אם המלשין היה טוען להגנתו שהוא רק סיפר את האמת כפי שהתרחשה וכי אסור לשקר, טענתו נדחית. במצבים מסוימים, מותר ואף רצוי לשנות מן האמת מפני השלום. אמת שגורמת לחורבן עולם היא למעשה רע, ואילו שקר שמטרתו להציל חיים ולהרבות שלום נחשב לטוב. מכאן שהוא אהב את הרע יותר מהטוב, העדיף לדבוק באמת ההרסנית והקטלנית, ונמנע מלהשתמש בשקר שהיה מציל חיים [אלשיך].