מפלתו של אדם רשע, ובפרט של דואג האדומי שהלשין וגרם להריגת כהני ה', מעוררת תגובה כפולה, רוחנית ורגשית, אצל הצדיקים הרואים זאת.
וְיִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִירָאוּ: כאשר הצדיקים רואים את הנקמה והעונש הקשה שבא על הרשע, מתעוררת בהם יראה. רוב הפרשנים מסכימים כי ראיית העונש גורמת להם להוסיף ביראת שמים. [אלשיך] מסביר כי מותו של הרשע הוא למעשה חסד אלוהי עצום עם העולם; אילו היה ממשיך לחיות בשלווה לאחר שהרג את כהני ה', הצדיקים היו עלולים להרהר אחר מידת הדין ולאבד את אמונתם. הכרתת הרשע משולה לכריתת איבר חולה כדי להציל את שאר הגוף ממוות. [מלבי"ם] מוסיף כי היראה נובעת גם מכך שהצדיקים מזהים את ההשגחה האלוהית המדויקת, שכן עונשו של דואג הגיע בבחינת מידה כנגד מידה.
וְעָלָיו יִשְׂחָקוּ: לצד היראה מה', הצדיקים לועגים לרשע. [תורה תמימה] מציין כי ישנו תהליך הדרגתי בתגובתם: בתחילה הם חווים יראה ופחד ממידת הדין, ולבסוף הם באים לידי שחוק. שחוק זה מופנה כלפי אדם שכל תורתו הייתה מן השפה ולחוץ בלבד [תורה תמימה], וכעת ניכרת מפלתו. [רש"י] מבאר כי תוכן השחוק והלעג הוא ההכרה המפוכחת בתוצאות מעשיו, כאשר הצדיקים אומרים זה לזה: ראו מה עלתה בגורלו של אדם שבחר שלא לשים את מבטחו בה'.