הבגידה הכואבת של אנשים שדוד בטח בהם, והצלתו ברגע האחרון, מהווים את הרקע לחיבור מזמור זה של תפילה והודיה לה' על נסיו התמידיים [מאירי, ביאור שטיינזלץ]. הבגידה וההלשנה גרמו לדוד לעצבות עמוקה, ועל מנת להשיב אליו את השראת רוח הקודש הוא נזקק לנגינה בכלי שיר, כפי שמוזכר בפסוק הקודם [אלשיך].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילה הַזִּיפִים מתייחסת לתושבי העיר זיף, הנמצאת בגבול נחלת שבט יהודה. עם זאת, ישנה דעה הדורשת את שמם על שום אופיים וטוענת כי אלו אנשים רמאים המזייפים את דבריהם [תורה תמימה].
אנשי זיף הגיעו לשאול המלך וגילו לו כי דוד מִסְתַּתֵּר ומתחבא אצלם [מצודת דוד]. הפרשנים מדייקים בלשונם של הזיפים, שאמרו עִמָּנוּ ולא "אצלנו". בחירה לשונית זו מעידה על ערמומיותם: הם סיפרו לשאול כי העמידו פנים שגם הם שונאים אותו, וכביכול הסתתרו יחד עם דוד, וזאת רק כדי לרכוש את אמונו המלא לפני שיסגירו אותו [חומת אנך].