המשורר עומד מול חזית של אויבים אכזרים הרודפים אותו ללא עילה מוצדקת, תוך התעלמות מוחלטת מנוכחותו של ה׳ וממשפטו.
הפרשנים נחלקו בזיהוי הרודפים. גישה אחת רואה במונחים זָרִים ו-עָרִיצִים כפל לשון שנועד לתאר קבוצה אחת של שונאים, הלוא הם בני זיף [רד"ק, אבן עזרא].
לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן תיאור של שתי קבוצות שונות שחברו יחד נגד דוד:
הקבוצה הראשונה היא ה-זָרִים. אלו הם אנשי זיף, המכונים כך משום שאינם מבני משפחתו של שאול ואין להם כל סיבה אישית או הגיונית לשנוא את דוד. מטרתם אינה להרוג אותו בעצמם, אלא רק להסגיר אותו [אלשיך, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יש המציינים כי על פי התרגום, ניתן להבין מילה זו גם במשמעות של "זדים", כלומר אנשים רשעים וזדוניים [מנחת שי].
הקבוצה השנייה היא ה-עָרִיצִים. אלו הם שאול וגיבוריו, שהם אנשים חזקים ותקיפים הפועלים מתוך שרירות לב. בניגוד לזיפים שרק רצו להסגירו, העריצים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי – כלומר, הם אלו שמבקשים בפועל להרוג אותו, ולדוד אין כוח לעמוד כנגדם [אלשיך, מצודת דוד, מלבי"ם].
על שתי הקבוצות גם יחד נאמר כי לֹא שָׂמוּ אֱלֹהִים לְנֶגְדָּם. הפרשנים מסכימים כי רודפי דוד פועלים ללא כל יראת ה׳ ומבלי לפחד מהעונש האלוהי, כאילו אין דין ואין דיין [רד"ק, מאירי, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, הם אינם שמים אל ליבם שמעשיהם מנוגדים לרצון ה׳, ובכך הם למעשה מואסים לא רק בדוד, אלא בה׳ עצמו [מלבי"ם, אלשיך].
המילה סֶֽלָה החותמת את הפסוק משמשת כסימן מוזיקלי, כהכרזה שמשמעותה "אכן", או כציון לסיומו של העניין [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].