המשורר פונה לה' בבקשה כפולה לקבלת תחנוניו, תוך שימוש במבנה מקביל של שמיעה והאזנה, תפילה ואמירה. הפרשנים מציעים מספר דרכים להבנת הכפילות בפסוק, החל מהקבלה פשוטה ועד להבחנות דקות בין סוגי התקשורת עם ה'.
גישה אחת גורסת כי הפסוק מציג כפל לשון שנועד לחזק את הבקשה, ואין הבדל מהותי בין חלקי המשפט [רד"ק]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מוצאים הבחנה ברורה בין המושגים. על פי גישה זו, תְּפִלָּתִי מתייחסת לכוונת הלב הפנימית, שהיא העיקר, בעוד לְאִמְרֵי פִי מתייחס למילים החיצוניות המבוטאות בלשון [אבן עזרא, רד"ק].
כיוון פרשני נוסף מתמקד בהיררכיה שבין חלקי הפסוק. הפועל שְׁמַע מבטא התייחסות לעניין העיקרי, בעוד הַאֲזִינָה מתייחס לטפל. לפיכך, הבקשה היא שה' ישמע את התפילה המרכזית והממוסדת, אך גם יאזין לשאר הדברים ולדיבורים הנלווים אליה, אפילו כשהם אינם נאמרים בדרך של תפילה רשמית [מלבי"ם, חומת אנך].
גישה ייחודית מתארת את הפסוק כרצף זמנים של קבלה והקשבה. תחילה מבקש האדם שה' ישמע את תפילתו באופן מיידי, עוד בטרם יסיים לדבר. לאחר שהתפילה מתקבלת, הוא מבקש שה' ימשיך ויאזין לכל אמרי פיו עד תומם, מתוך כך שהדברים ערבים ורצויים לפניו [אלשיך].