תהלים, פרק ס״ג, פסוק י״א

גורלם הקשה של הרודפים מתואר באמצעות דימויים של שפיכות דמים ושממה.

המילה יַגִּירֻהוּ נגזרת מלשון נזילה, שפיכה או גרירה. הפרשנים מסכימים כי משמעותה כאן היא שפיכת דם, בדומה למים הניגרים ארצה [מצודת ציון, מלבי"ם]. ציון הדם במקום הגוף כולו נובע מכך שהדם הוא יסוד הגוף [מאירי]. הפועל מנוסח בלשון סתמית וקצרה, מבלי לפרש מי בדיוק יהיו אותם המגירים שיבצעו את ההריגה [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד].

קיימת מחלוקת לגבי זהות הנפגעים שעליהם מדבר הפסוק. הגישה המרכזית גורסת כי מדובר בעונשם של האויבים הרודפים, אשר דמם יישפך עַל יְדֵי חָרֶב [רש"י, מצודת דוד]. יש המדייקים כי לשון היחיד מכוונת ספציפית לשאול המלך, שייפול בחרב [רד"ק, מאירי]. לעומת זאת, יש המפרשים את הפסוק דווקא כציטוט של מחשבות האויבים או דברי השקר שלהם, הזוממים ומתפארים כי הם אלו שישפכו את דמו של דוד ויגרשו אותו ממקום מחבואו [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].

החלק השני של הפסוק, מְנָת שֻׁעָלִים יִהְיוּ, מתאר את התוצאה של אותה מכה. המילה מְנָת משמעותה חֶלֶק או מנה [מצודת ציון, מנחת שי]. רוב הפרשנים מסבירים כי לאחר שהאויבים יפלו חללים בחרב, גופותיהם יופקרו בשטח ויהפכו למאכל ולמנה עבור שועלים וחיות טרף [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מאירי].

פרשנות אחרת לוקחת את הדימוי לכיוון של חורבן גיאוגרפי: יישוביהם של האויבים יחרבו לחלוטין, עד ששועלים יהלכו בהם ויקבעו שם את משכנם [רש"י]. לחלופין, הדימוי מתייחס למערות שמהן ייאלץ דוד לברוח מפני רודפיו, שיישארו נטושות ויהפכו למעון לשועלים, אך חרף זאת דוד ימשיך לבטוח בישועת ה' [מלבי"ם].