הכמיהה העמוקה אל הקרבה האלוהית מתעוררת ומתעצמת דווקא במקומות שבהם מורגש החסר הקיומי והפיזי הגדול ביותר. דוד המלך פונה אל ה' ומצהיר אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה, כלומר, אתה הוא צורי, משעני הבלעדי ואין לי מבטח בזולתך [רד"ק, מאירי, מצודת דוד]. פנייה זו מבטאת קשר בלתי ניתן לניתוק: גם כאשר ה' מתגלה במידת הדין והאדם נרדף ונמצא בסכנת חיים, הוא עדיין חש שה' עמו [אלשיך].
מתוך כך עולה הבקשה אֲשַׁחֲרֶךָּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת דרישה, חיפוש וביקוש. עם זאת, יש המפרשים את המילה מלשון "שחר", כלומר השכמה בבוקר כדי להתפלל [אבן עזרא, מאירי].
השתוקקות זו מקיפה את האדם בשלמותו: צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי. קיימת כאן הקבלה בין הנפש הרוחנית לבין הבשר החומרי, כאשר שניהם מתאחדים ברצון לקרבת ה' [מלבי"ם]. הנפש צמאה לחכמה, להשראת השכינה ולבוא לבית התפילה, בעוד שהגוף, הבשר, מתאווה למקום מבטחים ולשכון בין חכמים [רש"י, רד"ק]. הפרשנים מסכימים כי המילה כָּמַהּ היא מילה יחידאית במקרא שאין לה חבר, ומשמעותה תאווה, חשק והשתוקקות עזה. [מלבי"ם] מוסיף כי ייתכן שהמילה נגזרת משורש המבטא כמות, ללמדנו שמידת התשוקה של הבשר החומרי השתוותה לזו של הנפש.
הרקע לתשוקה זו מתואר במילים בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם. הפרשנים נחלקו בהבנת תיאור זה. גישה אחת מפרשת את הדברים כפשוטם: שהייה במדבר ממשי ושומם, החשוף לחום השמש ולאוויר קשה, ללא מקורות מים [רש"י, מלבי"ם]. דווקא שם, במקום שבו הגוף אמור לדאוג להישרדותו הטבעית ולפחד ממוות בצמא, מתברר כי הצימאון העיקרי אינו למים אלא לה', והאדם משליך מאחוריו את פחד המוות הטבעי [אלשיך, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. לעומת זאת, יש המפרשים את התיאור באופן מטאפורי: הארץ הצמאה והעייפה היא משל לצרות, למבוכות ולטלטוליו של האדם המיוסר [מאירי].
הפרשנים מבארים כי המילה צִיָּה משמעותה יובש ושממה, והמילה וְעָיֵף מתארת את הארץ עצמה כצמאה ויבשה, בדומה לאדם עייף המשתוקק למים [מצודת ציון]. אגב כך, מציינים הפרשנים כי המילה "ארץ" מתפקדת בפסוק זה באופן יוצא דופן בלשון זכר [רד"ק, אבן עזרא, מאירי].