מתוך הצימאון העמוק לה', המשורר מבטא געגוע עז לשוב ולחוות את הנוכחות האלוהית כפי שחווה אותה בעבר במקום המקדש. המילה כֵּן מקשרת את הפסוק לתחושת הצימאון שתוארה קודם לכן: כשם שנפשי צמאה אליך, כך אני מתאווה לחזות בך [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים מילה זו כתיאור של מצבו הנוכחי של המשורר, המדמיין את עצמו בגעגועיו כאילו הוא עומד עתה בקודש [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מציג הבחנה דקה בין שני סוגי השגה: המילה חֲזִיתִךָ מתייחסת לראייה רוחנית, נבואית או כזו שנעשית בעיני הלב והשכל, ואילו המילה לִרְאוֹת מכוונת לראייה חושית ופיזית של ממש [מלבי"ם]. לאור זאת, המשורר הנמצא במצוקה ובריחוק פיזי, אינו שוכח את ה' גם בעומק הצרות והמבוכות, אלא מתבונן ורואה אותו בעיני רוחו [מאירי]. אף על פי שהוא מצליח להגיע להשגת השכינה ולרוח הקודש גם במקומו הנוכחי מחוץ למקדש [אלשיך], צימאונו אינו בא על סיפוקו המלא. הוא משתוקק לעבור מן החיזיון הרוחני הפנימי אל הראייה הפיזית במקדש עצמו [מלבי"ם]. גישה נוספת מסבירה שהמשורר נזכר באופן שבו חזה בה' בעבר במקום הקודש, כדוגמת משכן שילה, ומייחל לראות זאת שוב [רש"י].
מושא געגועיו של המשורר הוא עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי עֻזְּךָ הוא כינוי לארון הברית, אשר דרכו התגלה כוחו של ה' בעולם כפי שאירע במלחמות מול הפלשתים, ואילו וּכְבוֹדֶךָ מכוון לשכינה השורה על הארון. גישה רוחנית יותר מפרשת כי עֻזְּךָ רומז לתורה עצמה, שכן ההתבוננות בתורה נחשבת כראיית פני השכינה ממש, משום שהתורה כולה היא שמותיו של ה' [חומת אנך]. ויש המבארים מילים אלו כפשוטן, כרצון להתבונן בחוזקו ובגדולתו של ה' [ביאור שטיינזלץ, מאירי].