תהלים, פרק ס״ג, פסוק י״ב

סיומו של המזמור מציג תמונת ניצחון של הצדק על הכזב, שבה המנהיג הראוי זוכה לתשועה אלוהית בעוד קולם של רודפיו ומשמיציו נדם.

הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה וְהַמֶּלֶךְ מתייחסת לדוד עצמו. אף על פי שבאותה עת היה נרדף, הוא כבר נמשח למלוכה וביטא ביטחון מלא בכך שיזכה לשמוח בתשועת ה' [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. עם זאת, ישנה דעה ולפיה הכוונה היא למלך המכהן בפועל, שאול, מתוך תקווה ששאול ימצא שמחה ורוגע בה', וכך יחדל מרדיפותיו ופחדיו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].

ההבטחה כי יִתְהַלֵּל כָּל הַנִּשְׁבָּע בּוֹ מתפרשת בשני כיוונים עיקריים. הפירוש הראשון גורס כי מדובר באנשי אמת הנשבעים בשמו של ה'. כאשר ה' יושיע את דוד, כל המאמינים והדבקים בו ישתבחו ויתפארו בישועתו [רש"י, מצודת דוד]. פירוש זה עומד בניגוד לאלו הנשבעים לשקר, ויש הרואים בכך רמז לשאול, שנשבע בה' שלא להמית את דוד אך פעל אחרת [רד"ק, אבן עזרא]. הפירוש השני מציע כי השבועה היא בשמו של המלך דוד; כלומר, אותם אנשים שהאמינו במלכותו של דוד בלב שלם ונשבעו בשמו, יזכו לתהילה ולשבח כאשר צדקתם תצא לאור [מאירי, ביאור שטיינזלץ].

בסופו של דבר, הצדק ייראה בבירור כִּי יִסָּכֵר, כלומר ייסגר וייסתם, פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר [רש"י, מצודות, מלבי"ם]. דוברי השקר הם המלשינים והמסיתים שהוציאו את דיבתו של דוד רעה בפני שאול, וטענו כי דוד ייפול ולא יצלח למלוכה. כאשר יראו את ישועת דוד, פיהם ייאלם והם יבושו בתקוותם שכזבה [רד"ק, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. בהקשר זה, חז"ל דורשים את סתימת פיותיהם של דוברי השקר כעונש על חטא לשון הרע, שבעטיו באה לעולם מחלת חנק הסוגרת את גרונו של האדם [תורה תמימה].