הקשר העמוק והכמיהה התמידית אל ה' מלווים את האדם גם בשעות השקטות והפגיעות ביותר של הלילה. המעבר ממודעות היום הפעילה אל השלווה של שעות השינה אינו קוטע את הרצף הרוחני, אלא הופך לזמן של התבוננות פנימית, הודיה וקרבה. נוכחות ה' ממלאת את הלב ומהווה את המרכז הקיומי, בין אם ברגעי ההירדמות ובין אם ביקיצות הקצרות שבתוך החשכה.
המילה אִם מתפרשת על ידי רוב הפרשנים במשמעות של "כאשר" [רד"ק, אבן עזרא, שטיינזלץ, מאירי], כלומר כאשר אני זוכר אותך, נפשי מתענגת. מנגד, יש המפרשים מילה זו במשמעות של "באמת", כהצהרה כנה על כך שהמחשבה על ה' אכן נוכחת בשעות אלו [מצודת ציון, מצודת דוד].
הזיכרון מתרחש עַל יְצוּעָי, כלומר על מיטת המשכב בזמן המיועד למנוחה ולהירדמות [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ]. השימוש בלשון רבים מרמז על כך שדוד המלך לא ישן במקום קבוע אחד, אלא נאלץ לנדוד ולברוח ממקום למקום, ומיטתו השתנתה בתדירות [רד"ק], או שזהו תיאור כללי למקום השכיבה [מאירי].
ההתבוננות ממשיכה גם בְּאַשְׁמֻרוֹת, שהן חלקי הלילה. הלילה נחלק לשלוש משמרות של שומרים, ואלו הן העתים שבהן דרכו של אדם להקיץ לרגע משנתו [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם, אבן עזרא]. גם בזמנים אלו, כאשר האדם מתעורר מתוך שינה ואינו עירני לגמרי, אֶהְגֶּה בָּךְ פירושו אחשוב עליך [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים כי השכיבה לישון והיקיצה באשמורות הלילה מבטאות חיבור עמוק בין הגוף לנפש. כאשר האדם מפקיד את רוחו בידי ה' טרם שנתו, הקשר כה חזק עד שביקיצת הלילה פיו הוגה בה' מאליו [אלשיך]. מחשבות אלו בלילה מציפות את חסדי ה' ואת העזרה שהעניק בעבר. השמחה הנובעת מכך אינה רק על עצם ההצלה הפיזית או ההצלחה בעולם, אלא על מה שהצלה זו מייצגת: השגחה מתמדת ודבקות הדדית בין האדם לבוראו [מלבי"ם]. מתוך תחושת מוגנות זו, הנפש מתמלאת עונג ושמחה, והאדם חש צורך להודות ולרנן לה' כעוף המנגן בצל כנפיו [אבן עזרא].