הקריאה להתכנסות משותפת לעבודת ה' נובעת מההכרה במלכותו, בהשגחתו הפרטית ובגמול שהוא מעניק לברואיו [אבן עזרא, מאירי]. בני האדם קוראים איש לרעהו בֹּאוּ, מתוך תחושת חובה להודות לו ולעבוד אותו בכל מיני כריעות [רד"ק]. המעבר בין הפעלים השונים מצביע על סוגים שונים של תנועות גוף המבטאות הכנעה. הפרשנים מסכימים כי המילה נִשְׁתַּחֲוֶה מתארת השתטחות של כל הגוף על הארץ בפישוט ידיים ורגליים. לעומת זאת, וְנִכְרָעָה היא כפיפה של הראש ושל קצת הגוף, בדומה לכריעה המקובלת באמירת ברכות [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. המילה נִבְרְכָה מתפרשת ככריעת הברכיים עצמן על הקרקע [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בביאור המילה עֹשֵׂנוּ, עולות מתוך המקורות מספר גישות. גישה אחת מפרשת את המילה כפשוטה, על כך שה' ברא את הכללים, דוגמת הים והיבשה, ומהם יצר את הפרטים ואת בני האדם [אבן עזרא]. גישה שניה מסבירה כי השורש ע.ש.ה כאן מבטא הרמה, גדולה ורוממות, והכוונה היא שה' הוא השופט המגדל ומרומם אותנו [רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד]. גישה שלישית מדגישה את הקשר הייחודי בין ה' לעמו. לפי גישה זו, ההשתחוויה אינה נובעת רק מבריאת המציאות כולה, אלא מכך שה' עשה אותנו לעם מיוחד לו, ואנו מכירים אותו דרך הטובות המיוחדות שהעניק לנו [מלבי"ם]. בהקשר היסטורי, יש המקשרים קריאה זו לדור המדבר, ומסבירים כי ה' "עשה" והחיה את העם מחדש לאחר שפרחה נשמתם במעמד הר סיני, ומתוך כך עליהם לבטוח ברחמיו גם בהווה [אלשיך].