הקריאה האלוהית המהדהדת מן העבר מזהירה את העם מפני כפיות טובה רוחנית ומפני חזרה על חטאי אבותיהם. הבקשה אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם נגזרת מלשון קושי [מצודת ציון], ומשמעותה היא אזהרה שלא להרהר ולפקפק בהשגחת ה' [מצודת דוד], או לחלופין, שלא להרפות את הידיים מלימוד התורה [אלשיך]. מושג זה של "קישוי לב" מקבל משמעות עמוקה וחמורה במיוחד כאשר מדובר בעם ישראל. בעוד שאצל עמים שלא חוו התגלות וניסים, חוסר אמונה אינו נחשב לקישוי לב, הרי שאצל מי שראה במו עיניו את נפלאות ה' ואת דאגתו המתמדת לצרכיו, כל פקפוק או ניסיון לבחון את ה' נחשב לאטימות וקישוי לב של ממש [מלבי"ם]. זוהי תוכחה הנועדה להרחיק את האדם מאמונות שגויות, ולהזכיר כיצד האבות, למרות שראו ניסים גלויים, המשיכו לפקפק ולהעמיד את אלוהים במבחן [מאירי].
כדי להמחיש את הסכנה הטמונה באטימות זו, מוזכרים אירועי העבר: כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן כפל לשון המתייחס לאירוע הידוע של "מי מריבה". כאשר העם צמא למים במדבר, הוא רב עם משה וניסה את ה' באומרו "היש ה' בקרבנו אם אין". בעקבות זאת נקרא המקום "מסה ומריבה", ושמות אלו הפכו לסמלים נצחיים של ניסיון, חטא ועונש [רד"ק, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, ישנה גישה חלופית החולקת על הפירוש המקובל וטוענת כי אין מדובר באירוע אחד של צמא למים. לפי תפיסה זו, המילה כִּמְרִיבָה מכוונת לאירוע אחר לגמרי והוא חטא המרגלים, שבו העם מרד ורצה למנות מנהיג חדש ולשוב למצרים. בהתאמה, המילה מַסָּה אינה מתייחסת למקום ספציפי, אלא רומזת באופן כללי לעשר הפעמים השונות שבהן בני ישראל ניסו את ה' במהלך שנות נדודיהם במדבר [אבן עזרא].