היחסים המורכבים בין ה' לדור יוצאי מצרים מגיעים לנקודת שבר מתמשכת, המעצבת את גורלם במדבר. המילים אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר מתייחסות לדור המדבר, בעקבות חטא המרגלים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים נחלקו בביאור המילה אָקוּט. הגישה המרכזית רואה בה לשון של קטטה, מריבה ומאבק [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. לפי גישה זו, ה' ניהל מעין מאבק מתמשך עם העם במשך ארבעים שנה, שבסופו נגזר עליהם למות במדבר ולא להיכנס לארץ [רש"י, מלבי"ם]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מפרשים את המילה מלשון מיאוס, גועל והרחקה של דור שלם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], כאשר אבן עזרא אף מציין כי ביטוי למיאוס זה הוא העובדה שמשה רבנו לא זכה לנבואה במהלך אותן ארבעים שנה.
לצד הכעס והעונש, יש המזהים בתקופה זו גם רחמים נסתרים. אף על פי שנגזר עליהם עונש של "יום לשנה", ה' קיצר מראש את ימי הליכתם כדי להקל עליהם, ובמהלך אותן ארבעים שנה איש לא מת לפני גיל שישים [חומת אנך]. מעניין לציין כי ציר זמן זה של ארבעים שנה משמש במקורות חז"ל גם כרמז לעתיד, ויש שלמדו מפסוק זה שימות המשיח יימשכו אף הם ארבעים שנה [תורה תמימה].
הסיבה לאותו כעס אלוהי טמונה בהיותם עַם תֹּעֵי לֵבָב. המילה תֹּעֵי מתארת פנייה מן הדרך הישרה, בדומה לשה שאבד [מצודת ציון]. הפרשנים מסבירים כי לבם של בני הדור לא היה במקום הנכון [ביאור שטיינזלץ]; הם היו נטולי דעת, פנו אל הרע וחסרו אמונה [רד"ק, מאירי]. יתרה מכך, יצר הרע שלט בהם והתעה אותם מן הדרך [אלשיך].
הפסוק נחתם בקביעה וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי. למרות כל הניסים שנעשו להם, הם לא השכילו להכיר בהם, פחדו להיכנס לארץ, פקפקו באמונתם, ואפילו לא הבינו שאי-כניסתם לארץ היא עונש ישיר מאת ה' [רד"ק, מאירי]. הטרגדיה מתעצמת לנוכח העובדה שגם לאחר ארבעים שנות תוכחה ומריבה, הם עדיין לא למדו להכיר את דרכי ה' [מצודת דוד]. עם זאת, מספר פרשנים [אלשיך, אבן עזרא, מלבי"ם] מאירים את הביטוי באור מעט שונה, וקושרים אותו לכלל שאין אדם יורד לסוף דעת רבו אלא לאחר ארבעים שנה. רק בסיומן של ארבעים שנות הנדודים, יכול היה משה לומר לעם כי עד כה לא נתן להם ה' "לב לדעת", ורק כעת, בחלוף הזמן, הם מסוגלים להתחיל להבין את דרכי ה'.