ריבונותו המוחלטת של ה' על העולם הפיזי משתקפת באמצעות שני היסודות המנוגדים המרכיבים יחד את כדור הארץ השלם, הים והיבשה [אבן עזרא]. שליטה מוחלטת זו בטבע מעידה גם על כוחו של ה' להשפיל אומות לגלות ולרומם אותן לגאולה כרצונו [רד"ק].
הפרשנים עומדים על השימוש בפעלים השונים בפסוק: לגבי הים נאמר עָשָׂהוּ, ואילו לגבי היבשה נאמר יָצָרוּ. המשמעות של המילה עָשָׂהוּ היא תיקון וסידור [מצודת ציון], שכן ה' ציווה על המים להיקוות ולהיאסף אל מקום אחד מוגדר [רד"ק, מצודת דוד, מאירי].
ההבדל בין הפעלים נובע ממהות החומר. יצירה מתארת מתן צורה קבועה וטבעית שאינה משתנה מעצמה, ולכן היא מתאימה ליבשה. לעומת זאת, עשייה מתארת צורה שאינה טבעית לחומר. מאחר שגבולות הים עומדים בניגוד לטבע המים שנוטים להתפשט ולכסות את הארץ, והם נשמרים במקומם רק מכוח ציוויו המתמיד של ה', הפועל המתאים להם הוא עשייה [מלבי"ם].
המילה וְיַבֶּשֶׁת מופיעה כאן בצורה מיוחדת, ללא סמיכות [מאירי]. היבשה נוצרה ועוצבה כדי לקיים עליה את כל החי והצומח [רד"ק]. יש הרואים במילה זו רמז ספציפי לארץ ישראל, שכן לפי המסורת ה' ברא בתחילה רק את ארץ ישראל וממנה התפשט שאר העולם. ארץ ישראל נותרה יבשה ומוגנת אפילו בזמן המבול, ושימשה כגבול מגן כאשר ה' הפך חלקים אחרים מהעולם לים בדור אנוש [אלשיך].
באשר למילה יָדָיו, קיימת התייחסות במסורת הכתב. חכמי התלמוד דרשו את הפסוק על בסיס ההנחה שהמילה כתובה ביחיד ונקראת ברבים, אך בפועל בכל נוסחי המקרא המדויקים המילה נכתבת במלואה ברבים [תורה תמימה, מנחת שי].