עמוס, פרק ט׳, פסוק ז׳

מעמדו של עם ישראל נבחן מחדש כדי לערער על תחושת העליונות שלו מחד, ולהדגיש את השגחתו הייחודית מאידך. כאשר ה' שואל הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי, הוא משווה את העם לאנשים בעלי עור שחור כדי להוכיחם על עקשנותם בחטא ועל כך שאינם מיוחסים יותר משאר האומות, או כדי להזכיר שהם קנויים לו כעבדים נצחיים. עם זאת, ההשוואה מלמדת גם שכשם שהכושים בולטים במראם, כך ישראל יישארו תמיד מובדלים בזהותם ולא יתבוללו בגלות. בהמשך נאמר הֲלוֹא אֶת־יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר, כדי להבהיר שה' מנהיג את כל העמים, כולל העלאת הפלשתים מכרתים, ולכן יציאת מצרים אינה מעניקה חסינות מעונש. מנגד, ניתן להבין זאת כהדגשת ההבדל התהומי בין עמים אלו שהתבוללו ונעלמו לבין ישראל ששומרים על זהותם, או כציון העובדה שה' הציל את ישראל מידם.