מהלך נחרץ לטיהור הארץ מעבודה זרה מתבצע באמצעות עקירה מן השורש של סממני הפולחן השונים. הכתוב מונה ארבעה סוגים של מתקני עבודה זרה שהושמדו, כאשר לכל אחד מהם מאפיינים וייעוד משלו.
תחילה הוסרו מזבחות הנכר, שהם מזבחות שהוקדשו לאלוהי נכר [מצודת דוד]. אלו היו מבנים עשויים מאבנים רבות ששימשו את הרבים להקרבת קורבנות באופן קבוע ומתמשך [מלבי"ם]. לצידם הוסרו הבמות. יש המבארים כי אלו הם המבנים והבתים שבתוכם עמדו המזבחות [מצודת דוד]. מנגד, יש המסבירים כי הבמות היו גם הן מבני אבנים שנועדו להקרבה, אך להבדיל מהמזבחות הציבוריים, הן שימשו יחידים ולצורכי פולחן זמני בלבד [מלבי"ם].
לאחר מכן הושמדו המצבות, שהיו אנדרטאות עשויות מאבן אחת בלבד [מצודת דוד, מלבי"ם]. בניגוד למזבחות ולבמות, על המצבות לא הקריבו קורבנות, אלא נהגו לסוך שמן על ראשן. בנוסף למצבות, הושמדו גם האשרים, שהם אילנות פולחניים. המצבות והאשרים גם יחד היו מוצבים בדרך כלל בחזית המזבח [מלבי"ם].
הריסת האשרים מתוארת במילה ויגדע, שמשמעותה כריתה [מצודת ציון]. בפעולה זו של גדיעת האילנות, קויים הלכה למעשה הציווי המפורש בתורה לעקור את עבודת האלילים, כפי שנאמר "ואשריהם תגדעון" [רלב"ג].