כיבוש בירת עמון מגיע לשיאו בסמל מובהק של ניצחון והעברת השלטון, כאשר דוד לוקח את הכתר המפואר משליטי המקום. המילה עטרת משמעותה כתר [ביאור שטיינזלץ]. באשר לזהות בעליו של הכתר, המילה מַלְכָּם מתפרשת בשתי דרכים עיקריות: ייתכן שהכוונה היא פשוטו כמשמעו למלך עמון, אך ייתכן גם שמדובר בכתרו של האליל העמוני הראשי שנקרא "מולך" או "מלכום" [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בתוך הכתר הייתה קבועה אֶבֶן יְקָרָה, כלומר אבן חשובה ובעלת ערך רב [מצודת ציון, רש"י].
הפרשנים מתמודדים עם קושי פיזי בולט העולה מן המילים וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִיד. הרי משקל הכתר מתואר ככיכר זהב, ומתעוררת התמיהה כיצד יכול היה אדם לשאת משא כבד כל כך על ראשו. כדי ליישב קושי זה, מוצעים מספר כיווני חשיבה. גישה אחת מסבירה כי הכתר אכן הונח ממש על ראשו של דוד, אך הדבר נעשה באופן זמני בלבד, לפעם או פעמיים, שכן לזמן קצר יכול היה דוד לשאת את המשקל [רד"ק].
מנגד, גישה מרכזית אחרת גורסת כי הכתר כלל לא הונח ישירות על ראשו. הכתר היה תלוי באוויר מלמעלה, ודוד היה יושב על כיסא המלכות תחתיו. כך, למתבונן מהצד נראה היה שהכתר מונח על ראשו, פרקטיקה שאף מוכרת כמנהג מלכותי בארצות ערב [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. הסבר נוסף, הנשען על דברי חז"ל, מציע פתרון פלאי ולפיו אותה אבן יקרה שהייתה בכתר הייתה למעשה "אבן שואבת" (מגנט), אשר החזיקה את הכתר באוויר מעל ראשו של דוד [רש"י, רד"ק]. בנוסף, יש המפרשים כי ציון המשקל אינו מתייחס למסה הפיזית של הכתר, אלא לשוויו הכלכלי, כלומר האבן היקרה עצמה הייתה שווה בערכה לכיכר זהב [רד"ק].
בסיום הפסוק מתואר כי וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא, כלומר דוד הוציא מן העיר הכבושה שלל רב מאוד [ביאור שטיינזלץ].