עונת האביב והקיץ מביאה עמה התחדשות לא רק בטבע, אלא גם בשדה הקרב, כאשר תנאי מזג האוויר מאפשרים תנועת צבאות נרחבת. הכתוב מציין כי המערכה מתחדשת לְעֵת תְּשׁוּבַת הַשָּׁנָה, כלומר בהקפת השנה ובחלוף שנה בדיוק מאותה נקודת זמן שבה יצאו המלכים בשנה שעברה להילחם בישראל ולעזור לעמון [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מועד זה, לְעֵת צֵאת הַמְּלָכִים, חל בימי האביב והקציר, עת העשבים צומחים בשדה ויכולים לספק מאכל רב לסוסי הקרב [רש"י, מלבי"ם]. עונה זו נוחה במיוחד לצבא תוקף; בעוד תושבי המקום נמלטים אל הערים הבצורות, הצבא הפולש יכול ליהנות מתבואת השדות ומפירות הכרמים. מעבר לכך, השחתת השדות בעונה זו מסבה נזק כפול לנצורים, שכן היא גוזרת עליהם רעב לא רק באותה שנה אלא גם בזו שלאחריה [ביאור שטיינזלץ].
בשלב זה, וַיִּנְהַג יוֹאָב אֶת־חֵיל הַצָּבָא וַיַּשְׁחֵת אֶת־אֶרֶץ בְּנֵי־עַמּוֹן. בני עמון, שהיו מדינה קטנה, נותרו כעת ללא תמיכת בני בריתם הארמים, וצבא ישראל הגדול והמיומן עמד מולם ביתרון מובהק. יואב מתקדם, וַיָּבֹא וַיָּצַר, כלומר מטיל מצור [מצודת ציון], על עיר הבירה העמונית רַבָּה. במקביל, וְדָוִיד יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם, שכן נוכח יחסי הכוחות הברורים, לא היה צורך שהמלך ייצא בעצמו למערכה זו [ביאור שטיינזלץ].
סופו של הפסוק, וַיַּךְ יוֹאָב אֶת־רַבָּה וַיֶּהֶרְסֶהָ, מתמצת למעשה סיפור ארוך ומורכב יותר המופיע בספר שמואל [מלבי"ם]. הפרשנים עומדים על כך שעל אף שכאן מתואר שיואב הוא שהיכה את העיר, במקור המקביל מתואר כי יואב לכד תחילה את "עיר המים", ואז שלח לקרוא לדוד להגיע עם שאר העם ולהשלים את כיבוש העיר, כדי שהניצחון ייקרא על שם המלך דוד ולא על שמו של יואב [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הכתוב כאן מייחס את ההרס ליואב, משום שאף שדוד הגיע בסוף המערכה כדי לזכות בכבוד הרשמי ככובש העיר, יואב היה הכובש העיקרי שעשה את רוב המלאכה בשטח [מלבי"ם].